גז זה לא אקזיט?

באחת ההפגנות נגד מתווה הגז הונף שלט מתריס שכותרתו: "מתווה הגז זה לא אקזיט". המפגינים - שאסור לחשוד בכוונותיהם הטובות - שכחו כנראה, שהאקזיטים הם-הם הדלק שמניע כאן את גלגלי תעשיית ההיי-טק הישראלית. הכספים שמתקבלים מהם משמשים הן כמקור חשוב למסים, והן גם כדשן שמפרה את הדור הבא של היזמות הטכנולוגיות.

יזמים רבים שעשו אקזיט הופכים למשקיעים סדרתיים בפיתוחים חדשים. האקזיטים מושכים לכאן קרנות הון סיכון וחברות רב-לאומיות, שמשקיעות בחברות ובמרכזי פיתוח, והופכות את ישראל למוקד של חדשנות עולמית. זה הכוח שמניע את כל המערכת, זה הדרייב של תעשיית ההיי-טק בעולם ובישראל. כלומר, מפגינים יקרים, ובלי ציניות - אקזיט זאת לא מילה גסה.

אמנם צדקו המפגינים גם אם לא התכוונו לכך - שהיי-טק שונה מהגז, וטוב שכך. לו ההיי-טק הישראלי היה מתנהל באותה דינמיקה שבה התנהל עד כה מתווה הגז, לא הייתה כאן תעשייה ולא היה כאן היי-טק. ישראל לא הייתה הופכת לאומת הסטארט-אפ והייתה דומה יותר ליוון, שנעדרת יתרון יחסי בשווקים העולמיים.

למזלו של ההיי-טק הישראלי הוא חף מפוליטיקה, מפופוליזם גס ומרגולציה משתקת. הפוליטיקאים ממעטים להתערב בו, ומשאירים אותו לאנשי העסקים. המדינה עצמה משקיעה אמנם במחקר-ופיתוח צבאי ומטפחת הון אנושי איכותי, שתעשיית ההיי-טק נהנית מפירותיו, אבל ככלל - הממשלה ממעטת להתערב בו. פה ושם הפוליטיקאים מתבשמים מהצלחת ההיי-טק, אבל בניגוד לענפי כלכלה אחרים הם לא מפגינים מעורבות-יתר, וטוב שכך. אנשי מקצוע מצוינים שולטים בתעשייה זו וכך הם יכולים להחליט החלטות נכונות בזמן ובעיתוי הנכונים - מה שקריטי להצלחה.

יזמי ההיי-טק השכילו להבין את הדינמיקה של הכלכלה הגלובלית, שבה קצב הפיתוח הטכנולוגי טס בקצב כמעט מטורף. ההיי-טק הוא מהיר תנועה, ומי שלא יודע להשיק מוצר בזמן ולהגיע במהירות לשוק, מפסיד. מישהו אחר כבר הקדים אותו, וקוצר את הפירות. וכאשר המתחרה זוכה, הוא לוקח את כל הקופה, וכל המאמצים שהשקיע היזם יורדים לטמיון. אם אתה לא מממש את הרעיון שלך היום, אחר יעשה זאת מחר, ואולי טוב יותר ממך.

החוקיות בהיי-טק, וגם בכלכלה הגלובלית בכלל, היא פשוטה ואכזרית - מספר קטן של הצלחות גדולות, ומספר גדול של כישלונות. על ההצלחה כולם שומעים, את הכישלון לא סופרים. מי שלא הגיע ראשון לקו הגמר, צולל לתהום הנשייה. המרחק בין הצלחה לכישלון הוא דק. זה העולם, זו החוקיות, ומי שלא מבין אותה סופו לשקוע.

ובחזרה לגז. ציינו שהעיתוי הוא קריטי. כך גם כאן. אם ישראל הייתה מסיימת את מתווה הגז כבר לפני שנתיים, היא הייתה חותמת על חוזים מחייבים עם ירדן ועם מצרים, טרם גילוי מרבצי הגז האחרונים, ומבטיחה לעצמה תזרים הכנסות יציב למשך עשרות שנים. מדובר במספרים דרמטיים, כמעט 60 מיליארד דולר ממצרים, וכ-12 מיליארד דולר מירדן. וחשוב מכך, ישראל הייתה מייצבת את הברית עם מצרים וירדן, עניין בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, שמאפיל אפילו על הצד הכספי.

נפלא מבינתי להבין - כיצד פוליטיקאים ורגולטורים לא הבינו את המשמעות הגיאו-פוליטית הכרוכה במתווה הגז.

יש קו דמיון נוסף בין הגז להיי-טק. בשניהם נדרשות השקעות עתק בסיכון גבוה. פיתוח שדות גז ימיים דורש הון עתק, ולכן שדות רבים נזנחים בעולם. בשני המקרים סיכוי ההצלחה הם נמוכים, ולכן משקיעים שמצליחים לפתח אותם זכאים לפרמיה שהם מקבלים. זה לא פשע שמשקיע הון סיכון קוצר פירות. עובדה, איש לא מתרעם על המכפלות הענקיות של יזמי ומשקיעי ההיי-טק. אז מדוע המשקיעים בגז חוטפים קריאות בוז? לאלוהי הפופוליזם הישראלי פתרונות.

לו הכלכלה הישראלית הייתה מאמצת את קיבועי הזמן של ההיי-טק ואת דפוסי הפעולה שלו, היא הייתה טסה קדימה. בינתיים אנו תקועים עם ביורוקרטיה שמרנית ועם רגולציה משתקת. שר האוצר לשעבר ושר האנרגיה, המים והתשתיות היום, ד"ר יובל שטייניץ, הצביע על כך כעל נקודת תורפה במשק. היום ידוע כי המודל הביורוקרטי, שאותו ירשנו מהבריטים, פשט את הרגל. הוא אינו מתאים למדינה עתירת טכנולוגיה הפועלת בקצב מהיר. רוב הפקידים אינם מסוגלים להבין את הדינמיקה החדשה של עולם העסקים הגלובלי ואת החשיבות שיש להכרעות מהירות.

מובן שכולנו רוצים מדינה מסודרת המתנהלת לפי כללים ברורים ונהלים שקופים השומרים על האינטרס הציבורי; אך דרוש גם איזון והיגיון בשיטה, תוך חיבור למציאות הכלכלית הדינמית, בלי לתקוע מקלות בגלגלים.

לא רק הפקידים והרגולטורים אשמים בכישלון מתווה הגז. גם חברי-הכנסת לא נקיים מאשמה. ההתקשקשות האין-סופית סביב המתווה, תוך הפרחת סיסמאות באוויר, הבנה קטנה של המטריה המקצועית וניסיון להשליט צדק אבסלוטי, תקעו את המתווה.

הצרה היא, שהפוליטיקאים לא ישלמו מחיר על כך. להיפך, הם הרוויחו זמן מסך יקר - החמצן שלהם - בעוד המדינה איבדה כסף ובריתות אסטרטגיות. נוסף לכך שישראל לא תיהנה מפירות יצוא הגז, היא תיכשל בהבאת משקיעים עתידיים. כשמשקיעים זרים יצטרכו להחליט לאן לנתב את השקעותיהם, בשל ניסיון קשה זה, ישראל לא תהיה בין המדינות המועדפות.

בעולם העסקי, מנהל גרוע המזוהה עם כישלון פשוט מודח מתפקידו. בעולם הפוליטי, הכללים שונים. מי שישלם את מחיר הכישלון זה אנחנו, החברה הישראלית שיכלה ליהנות מפירות ההכנסה של יצוא הגז. כישלון מתווה הגז הוא כישלון מחפיר של הפוליטיקה הישראלית.

הכותבת היא מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת יחדיו