מה שביבי ולולה רוצים

"כל מה שלולה רוצה - לולה משיגה". את השיר הזה פרסמו שתי אלילות מין, מרלן דיטריך ומיי בריט, בסרט "המלאך הכחול" שהופק פעמיים בתקופות שונות. לולה זו היתה אשה פתיינית, שלא לומר יצאנית, והיא חיה על כספם של אנשים עשירים שחפצו בחסדיה. עכשיו אנחנו שוב שומעים את השיר, הפעם מפיו של בנימין נתניהו, שהשמיע אותו אתמול (ב') מעל במת הכנסת."כשאני רוצה להשיג משהו, אני משיג אותו" - אמר ראש הממשלה. האם ראה את הסרט? האם זה צירוף מקרים? או שמא, פשוט, יש בין לולה ונתניהו הרבה יותר מן המשותף מכפי שנראה לעין הבלתי מזוינת? זו מחשבה שיכולה להזין דיון מעמיק ורב עניין. לא רק לגבי ביבי, אלא בכלל, לגבי הדמיון בין פוליטיקה לבין המקצוע של לולה.

מתווה העושר

נתניהו אמר את הדברים לאחר ההצבעה על מתווה הגז, בה נחל - מה? ניצחון? עוד לא בטוח. אבל האיש ממש זרח, כמעט אפילו חיבק את יובל שטייניץ. כמעט. בעקבות ההצבעה הרגיש ביבי כמו לולה לאחר כיבושו של גבר עשיר במיוחד.

זה באמת צריך להיות נפלא, התחושה שאפשר השיג כל מה שרוצים. גם אם עובדתית זה לא כל כך נכון. מה שקובע זו ההרגשה הסובייקטיבית של האדם. העניין הוא שלהשיג משהו זה לא כל הסיפור. השאלה הלא פחות חשובה היא איך משיגים, מה מקריבים כדי להשיג, ומה המחיר שמשלמים. במקרה של לולה התשובה פשוטה: היא יודעת היטב את המחיר, והייתה מוכנה לשלם אותו. אם כי בבוא היום היא עלולה להתחרט, אולי להרגיש שכל מה שהשיגה לא היה שווה את המחיר. אולי.

המקרה של ביבי מורכב קצת יותר. קודם כל, משום שהאמירה המתרברבת לא לגמרי נכונה. פעמים רבות הוא לא קיבל את מה שרצה. אבל נכון שהיו לו גם הישגים. אולי הגדול בהם היה הניצחון בבחירות האחרונות. העובדה שהוא נזקק לאמירה גזענית נגד ערביי ישראל, כנראה לא נחשבת בעיניו למחיר שהוא נאלץ לשלם. והוא צודק. מי שמשלם את מחיר האמירה בעולם אלה אנחנו ומדינתנו. בעד זה, לראש ממשלה כל כך קל להשיג את חפצו.

וזה בעצם העניין. ראש ממשלה יכול להשיג הרבה דברים שהוא חפץ בהם. יש לו את העמדה, את הכוח, את הכסף (שלנו), ואת מלחכי הפינכה המוכנים להלבין כל מעשה שלו. השאלה היא אם הדברים שביבי רוצה טובים רק לו, או גם לסובבים אותו? אבל זאת באמת לא שאלה שמעסיקה את ראש הממשלה - כפי שלא העסיקה את לולה.