להקים חברת גז ממשלתית

אישור מתווה הגז בידי הכנסת לא שינה דבר. מצד אחד, המתווה משולל מעמד חוקי כל זמן שסמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים אינן מופקעות. זהו למעשה סימן מובהק לכשלונו של נתניהו, שביקש להשיג רוב לאישור באמצעות ספינים, קיזוזים ומשחק בקולות הח"כים הערבים; מצד שני, פני השטח נותרו על כנם, וגילוי שדה הגז הענק מול חופי מצרים מקנה לכך משנה תוקף.

התגלית ותוצאותיה הנחזות - כניסתם העתידית של שחקנים חדשים לשוק האנרגיה האזורי - הופכות את הקערה על פיה. ראש הממשלה ואנשיו ודאי יתעלמו מכך, אך ברור כי הימצאות המאגר תאלץ אותם, במוקדם או במאוחר, לדחות את המתווה שהכתיבו ולמחוק את הבייבי שלהם מהמפה. כואב אולי, אבל נכון.

עתה השאלה המרכזית היא מידת הנזק שייגרם עד שהגורמים הרלוונטיים יואילו להכיר במציאות, אבל זה בטל בשישים מול העובדה שחלופה אופטימלית למתווה עשויה להטיב - ולא רק עם מי שנתניהו חפץ ביקרו. לפתחנו רובצת הזדמנות להגיע לדרך חדשה, שבהינתן תנאים מתאימים תוכל להניב צדק חלוקתי בקרב האוכלוסיה הכללית וצדק חלוקתי והיסטורי ככל שמדובר באזרחים הערבים. ואולם, ראשית יש להישיר מבט אל הסיטואציה הנוכחית.

סוגיית הגז בישראל כרוכה במונופול של שתי חברות, או ליתר דיוק, חברה אחת בלבד (נובל). נכון להיום, הקונסטלציה הזאת מתפקדת כמקור הגז היחיד ממאגר תמר, מפקיעה מחירים ונמנעת מהנחת קו הובלה שני, מה שלמעשה מסכן את המשק, אדרבה בהתקיים מצבי חירום. בנוסף, במאגר לוויתן ישנן עתודות גז גדולות עוד יותר וההכרח לפתחן הוא הוא המקור לוויתורי הממשלה עד כה.

כעת ישנה אופציה ממשית ליציאה מהכלוב של כללי השוק. אם תנוצל כראוי, היא תאפשר הרבה יותר מאשר עוד פרויקט תשתיות ולמעשה תיצור בסיס איתן לצמיחה כלכלית ולשינויים חברתיים של ממש. כדי שהדבר יהיה בר קיימא יש לעשות את ההפך מכל מה שנעשה ולהקים חברת גז ממשלתית בעלת יכולות לניהול המשאב היקר.

מדינות שונות נוטות, בצדק, לנהל את אוצרות הטבע בתחומן ביד רמה, בייחוד כשמדובר באספקה לייצוא; זאת, בזמן שתהליך החשיבה הישראלי על ייצוא נובע כולו מהכורח לרצות את חברות הגז, שמציבות את הדבר כתנאי להסכמתן לפיתוח לוויתן. עם זאת, כשמדברים על מעורבות ממשלתית במשק הגז העולמי, הרי שממשלת ישראל הגיעה זה מכבר למקום נמוך בלשון המעטה. זהו אך דגש לצורך בתאגיד ממשלתי שיועל לגייס כסף באמצעות אגרות חוב, להנפיק חלק ממניותיו באופן הדרגתי, להשקיע ישירות בפיתוח ובהובלה של הגז, ולנהל את היחסים העסקיים מול בעלי הרשיונות והיצרנים הקיימים. זו התחלה בלבד.

למודאגים למיניהם, אומר כי הקמת התאגיד לא תהיה הלאמה של מקורות הגז כי אם יצירת מנגנון לוויסות מגוון האינטרסים לטובת העניין ארוך הטווח של הציבור בדבר. זה יעשה, ראשית, באמצעות התוויית אלטרנטיבות שיאפשרו למדינה לפעול עצמאית ולהתחזק מול השחקנים האחרים במגרש; שנית, בצמצום מיידי של מחירי הגז, שבבוא העת יביא להורדת יוקר המחיה; שלישית, בהשקעה בפתרון בעיות ובהסרת חסמים; רביעית, ביצירת סינרגיה מלאה עם חברות ממשלתיות אחרות, ולבסוף - ביכולת שמירה קפדנית על איכות הסביבה, לרבות אימוץ טכנולוגיות יעודיות.

הידוק עובדות: הטיעון המרכזי שנשמע נגד הפתרון הזה אינו מגיע מקרב כלכלנים ליברלים או קפיטלסטים פנאטים, שעמדתם צפויה מראש, אלא דווקא מכיוונם של בעלי תפקידים במגזר הציבורי. הללו פשוט לא מאמינים כי המערכת מסוגלת לממש פרויקטים מורכבים ועתירי הון וידע. ברם טוב יעשו אם ילמדו את מה שקרה במצרים רק בשנה האחרונה, כשהממשלה הזניקה פרויקט רב הזרועות לחפירת תעלת סואץ. מדובר ביוזמה מצרית 100% שטרם יציאתה לאוויר העולם נתפסה כמגלומנית והזויה, ובניגוד לכל ציפייה מומשה תוך שנה בלבד, דווקא בידי חברה ציבורית. זו גייסה למעלה מ-8 מיליארד דולר בהנפקת אג"ח לשוק המקומי והציגה תוצאות מרהיבות.

אין לחשוד בי כאוהד המשטר המצרי או כמעריץ של כלכלה ריכוזית, אבל לאור המקרה ואחרים כמותו אהיה חייב להודות: אי אפשר (להוסיף) להסתיר את השמש בשמיכת האינטרסים וקשרי ההון שלטון. לכן, גם אם המתווה הממשלתי "אושר", דבר הכנסת אינו צפוי להיכלל בדפי ההיסטוריה.

באסל גטאס הוא ח"כ ברשימה המשותפת