כן, נתניהו פראייר

לפני כמה שנים תיאר מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, את בנימין נתניהו כאדם שמונע ע"י "פחד מיתולוגי מלהצטייר כפראייר בעיני עם ישראל". התיאור הזה מתאים, כך נראה, ל-99.9% מהישראלים, שיהיו גאים להכריז, כל אחד לחוד וביחד, שהם לא פראיירים של אף אחד, וראש הממשלה, הרי בתוך עמו הוא יושב. ובכל זאת - אוי, הכלימה - הלא-פראייר מס' 1 של מדינת ישראל נתפס כפראייר מהמעלה הראשונה, רב-פראייר אם תרצו, וכל השומע ישחק.

לא פתי, ראש ממשלתנו. הוא לא פראייר של אביגדור ליברמן או אופיר אקוניס או אבו מאזן ובטח לא של ברק אובמה. על אצבעו הקטנה הוא מסובב אותם. אמנם נשיא ארה"ב לא יתפוגג מהבית הלבן כפי שאקוניס נמוג מתאגיד השידור - אלוהים, היקום כולו היה ורוד יותר לו זה באמת היה קורה, נתניהו אולי ממלמל לעצמו בחלום הלילה - אך אל דאגה. סמכו על ראש הממשלה שהוא יודע איך לטפל בשוכני הלשכה הסגלגלה. קטן עליו.

אבל כאשר ציוצי ערגה מגיעים לאוזניו של המנהיג הישראלי העשוי ללא חת מכיוון ארמונות השיש הבוהקים של הימין האמריקאי, בלאס-וגאס, למשל, או בוושינגטון, נראה שמשהו מוזר קורה לו. פיק ברכיים? פרפורים בלב? תחושה של כיסופים טמירים לאותו מעוז קפיטליסטי, בוסטון קונסאלטינג גרופ, שבו הוא חלק משרד עם בן אצולת הממון מיט רומני לפני כ-40 שנה? הימין האמריקאי הקשה, שידוע עכשיו גם כמפלגה הרפובליקנית, עושה כמדומה משהו פטישיסטי לראש הממשלה. מנגנון המכ"ם האישי שלו, שמאכן בנקל כל קומבניטור, ממצודת זאב ועד הבית הלבן, נעשה חמאה. ג'ון ביינר, היו"ר הרפובליקני של בית-הנבחרים, פעה, מי לא יירא? שלדון אדלסון הניד עפעף, מי לא יצטמרר? לא ביבי.

כנראה שלעולם לא נדע מהיכן יצאה היוזמה המפורשת להזמין את נתניהו לנאום לפני מליאות שני בתי הקונגרס בוושינגטון, במארס, במאמץ שלומיאלי להניע את המחוקקים להצביע נגד ההסכם הגרעיני עם איראן, להתחבק עם הרפובליקנים ולהשליך את המפלגה הדמוקרטית לכל הרוחות. זה היה אירוע ביש-מזל, חוליה ראשונה בשרשרת התפתחויות שהשמיטו את הבסיס הדו-מפלגתי שמתחת ליחסי ישראל - ארה"ב; הנחיתו מכה קשה על אייפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, שכשלה במאמציה למוטט את ההסכם; שיסו את שד הנאמנות הכפולה בקהילה היהודית האמריקאית וחוללו בה פילוג; ובסופו של דבר נהפכו לבומרנג שדווקא סייע לאותו הסכם שנוי במחלוקת לדלג על המשוכות שהציבו לפניו הרפבוליקנים.

האם היה זה שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, שהניח את רעיון הזמנת רה"מ לנאום בקונגרס על שולחנו של ביינר, בלי להתייעץ תחילה עם הבית הלבן, כמקובל במקרים כאלה? אולי היה זה ביינר עצמו שהגה את המזימה, או שמא איזה טקטיקן בלשכתו? אולי מדובר בכלל בהפריה הדדית? לא ברור איזו תרנגולת הטילה את הביצה הזו, וזה גם לא כל כך משנה. הנאום היה צעד טקטי בסך הכל. השאלה החשובה יותר היא מי הגה את האסטרטגיה: זיווג בין יזמת נתניהו למוטט את ההסכם לבין היזמה המוצהרת ורבת השנים של הרפובליקנים בקונגרס לערער עד כמה שאפשר את ממשל אובמה שנוא נפשם. הנאום היה ליל הכלולות של שתי היוזמות. ירח הדבש של החיבור הלא קדוש הזה נמשך עד המפץ הגדול של כשלונו, לפני כמה ימים, כאשר התברר שהעסקה עם איראן תשרוד.

נתניהו הוא מקייאווליסט לא קטן, אבל אני מסרב להאמין שראש ממשלה בישראל - גם נתניהו - היה מגיש תכנית להחלשת נשיא מכהן לאנשי האופוזיציה בארצו של הנשיא. יש דברים שפשוט לא עושים. הרבה יותר סביר להניח, שהשידוך נרקם באיזה טראסט מוחות רפובליקני. ראש הממשלה - אני מנחש - לא מחה בזעם שהוא אינו פראייר של אף אחד, אפילו לא של הרפובליקנים, כאשר הוא התבקש להביע דעה. אפשר להסיק, שמנקודת מבטו התוכנית הרפובליקנית לאסור מלחמה על ההסכם הגרעיני (ובה בעת על הנשיא הדמוקרטי שהגה אותו), היא הצעה שקשה לסרב לה: גם סיכוי לקעקע את העסקה שמאיימת על קיום ישראל; גם הזדמנות להיפרע מאובמה; וגם שעת כושר להושיט יד מסייעת לחברים בוושינגטון לחזק את המותג הרפובליקני.

נתניהו נתן לרפובליקנים כלי פנטסטי לניגוח אובמה. מבחינתם, ההסכם עם איראן שקול לרפורמות בשירותי הבריאות, אחד מההישגים הגדולים של נשיאות אובמה, אך סדין אדום בעיני הימין האמריקאי. כל מתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות כבר התחייב לקטול את הרפורמות ביומו הראשון בבית הלבן. כך גם ההסכם עם איראן, שנהפך לנשק חשוב בארסנל הרפובליקני.

"הרפובליקנים אינם עומדים לוותר על הצעצעוע האיראני שלהם, ונתניהו ואייפ"ק מדרבנים אותם לעמוד על שלהם", כתב בעל הטור רוג'ר כהן ב"ניו יורק טיימס". "זה אמצעי לתקוף את הנשיא; זו גם דרך לגייס כספים".

מה קיבל נתניהו בתמורה לצעצוע המניב הזה? פיאסקו מדיני ודיפלומטי אדיר. גם אם הכל היה מתנהל כמתוכנן, הוא היה מתקשה להתנער מהתואר פרייאר של הרפובליקנים; על אחת כמה וכמה עכשיו, כאשר ברור שהקונגרס לא יוכל לגעת בהסכם, למרות המאמצים ההרקוליאניים של נתניהו ואנשי שלומו בוושינגטון, למרות הזרמות של עשרות מיליוני דולר של יהודים עשירים למאמץ, למרות שאייפ"ק, השדולה שכולם יראים מפניה (עתה אולי קצת פחות) יצאה למלחמת חורמה בעסקה.

וזה לא היה צריך להיגמר כך. כבר לפני שבעה חודשים כתבתי, שכראש ממשלה החרד לגורל הבית הלאומי של היהודים, נתניהו אכן היה חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי להתריע על מה שהוא בוודאי רואה כגישה תבוסתנית של הממשל כלפי סכנה קיומית לישראל; שאין ספק שהוא היה צריך לעשות מאמץ לשנות את דעת הקהל בארה"ב במטרה להשפיע על חשיבת הנשיא. אבל למה, לעזאזל, הוא היה צריך לשעבד את המאמץ הזה למלחמת הגרילה של הרפובליקנים באובמה? מדוע הוא התנער מהמחוקקים הדמוקרטים, ידידים נאמנים של ישראל לא פחות מהרפובליקנים? למה הוא לא ניהל את המאבק הכלל-ישראלי הזה בפראמטרים כלל-אמריקאיים, דו-מפלגתיים, והעדיף להתמקד בסקטור הרפובליקני הצר, שאת הטון נותנים בו משיחי הימין הקיצוני?

אם הוא קיווה שהקמפיין הישראלי יפלג את הדמוקרטים, יתקע טריז בינם לבין אובמה ויבליט את ה"פרו-ישראליות" של הרפובליקנים, הוא עשה את אחת מהשגיאות הגדולות בקריירה הפוליטית שלו. הדמוקרטים התלכדו סביב הנשיא והרימו קול זעקה מבקיע כותרות ראשיות על מה שהם ראו כיהירות ובוגדנות של ראש ממשלת ישראל. מהתבטאויות עכשוויות של דמוקרטים עולה, שנתניהו יכול להאשים גם את עצמו בתבוסה שספגו מתנגדי העסקה.

ה"טיימס", למשל, גורס, שנתניהו ובעלי בריתו הפריזו בהתקפותיהם, שהקמפיין נגד ההסכם נועד פחות לשכנע מחוקקים שתומכים בו ויותר להפחיד אותם. "בסופו של דבר, ההתנהלות הזו תרמה לכך שהדיון על ההסכם בקונגרס נהפך לעוד התנצחות בין שתי המפלגות, שלא הצליחה להתעלות לרמת החומרה והרצינות שמתחייבת מהנושא", כתב העיתון. אפילו מתנגדי ההסכם מודים שהם אינם יכולים לזכור קרב על מדיניות בין דמוקרטים לרפובליקנים שבו הבית הלבן ויו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית-הנבחרים, ננסי פלוסי, היו כל כך נחושים לזכות במאבק. הם הפכו את ההצבעה על ההסכם למבחן לנאמנות למפלגה הדמוקרטית. למי תודה, למי ברכה?

וכך, יוזמה מדינית חשובה של ישראל קרסה תחתיה לא מפני שאובמה או הדמוקרטים שמו רגל לנתניהו, אלא מפני שנתניהו שם רגל לנתניהו, ואם מקבלים את טיעוניו נגד ההסכם - גם לכל עם ישראל.