אתם יכולים להגיד: קרפיון, כולה קרפיון, את מי הוא כבר מעניין. אז נכון, מדובר בדג של מים מתוקים, לא יפה מי יודע מה, לא בריא מי יודע מה - אפילו אומגה 3 אין בו, נעבעך - ואפילו לא טעים מי יודע מה. הוא אולי סובל מיחסי ציבור גרועים, אבל את חגי תשרי לא תיקחו ממנו. זה החודש שלו. כשהקיץ לופת אותנו בלפיתה אחת אחרונה, מגיח הקרפיון מאחורי הקלעים ולובש את צורתו המועדפת: גפילטע פיש. קציצה אפורה וחסרת חן, אבל הטעם גן עדן. אני אוהב גפילטע פיש.
הכי אשכנזי, זה נכון, ובכל זאת - גם אנחנו חלק מהעם הזה. אז לכבוד השנה החדשה, חשבתי לצאת למסע בעקבות האהבה אל מקורות הקציצה. ורגע לפני שנצא לדרך, נתחיל בעדכון משמח: לפני כשנה וחצי אסר משרד החקלאות על המנהג היהודי העתיק של קרפיונים השוחים בבריכות בסופר או באמבטיות בבית, מראה שהותיר צלקות עמוקות בדורות שלמים של אשכנזים צעירים, דור שני ושלישי לשואה, שנאלצו לראות את הוריהם או את הורי הוריהם מכים למוות דג חף מפשע. כשאני מספר לילדיי שפעם היינו הולכים לסופר ומול בריכת נירוסטה מקרקשת בוחרים דג ואז מתבוננים כיצד הקצב חובט בו עד הסוף המר (או אולי המתוק, במקרה הזה), הם פשוט לא מאמינים.
לאחרונה עלה הקרפיון לכותרות בשני הקשרים, גלובלי ולוקלי. הגלובלי, כשמצא את עצמו מוזכר במיילים המודלפים של מזכירת המדינה והמתמודדת לנשיאות הילרי קלינטון. כותרת ההודעה מ-2010 אמרה פשוט: "גפילטע פיש". גוף המייל היה קצר, חמש מילים סך הכול: "איפה אנחנו עומדים בעניין הזה?". מאחוריו עמדה ההוכחה שהיהודים שולטים בעולם: משלוח של קרפיונים שגודלו בחווה באילינוי נעצר בגבול ישראל מטעמי מס גבוה. רק אישור מיוחד יכול היה לשחרר אותו משם כדי לדפוק עוד קצת את המגדלים המקומיים. "אטפל בזה בעצמי", חרצה קלינטון בזמנו. ללמדך על המקום שתופס הקרפיון ביחסי החוץ של ישראל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
