שוברים את הכלים

מי שלא טעה, שיקום:

מי שאמר "דונלד טראמפ לנשיאות" מבלי להתפקע מצחוק;

מי שהקדים לחזות את משבר הפליטים החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה; מי שחזה כי השנה, בדיוק השנה, תתמוטט הבורסה של סין, והמשטר הקומוניסטי המבוהל יישמע הרבה פחות בטוח בעליונות שיטותיו הכלכליות והפוליטיות;

מי שידע, כי איראן תתקרב להיחלץ מן הסנקציות בזכות הסכם רב-לאומי, שהרפובליקנים בקונגרס בוושינגטון לא יצליחו לסכל;

מי שחשב, כי ממשלה מרקסיסטית ביוון תיבהל ברגע האחרון מן הצל של עצמה, ותקבל עליה עול תורה ומצוות מברלין ומבריסל; מי שתיאר לעצמו, כי הילארי קלינטון לא תדהר באין מפריע אל הנשיאות, כי אם להפך, תיאבק על חייה הפוליטיים;

מי שחשב כי דאע"ש תוכל לקואליציה אוירית אמריקאית-בריטית-ירדנית-טורקית, ותוסיף לאיים על בגדאד ועל דמשק;

מי שחשב שמלחמה של ממש תתחולל באוקראינה, ותגבה את חייהם של 8,000 בני אדם;

מי שחזה נצחון מוחץ לבנימין נתניהו בבחירות לכנסת; מי שהעריך נכונה את היקף ירידתה של מניית אפל, ערב השקת אייפון 6s.

הרשימה, אגב, אינה מוכרחה להסתיים כאן.

עוד מעט קט

זו היתה שנה לא-חזויה-מאוד, המחייבת אותנו להודות שהעולם כמרקחה (בלשון האגדה התל-אביבית הישנה). אבל מותר לנו בהחלט להזכיר, שגם הקודמת היתה כזאת, וגם הבאה תהיה כזאת. הנה מדוע:

מפני שעוד מעט, ממש מעט קט, נדע אם סגן נשיא ארה"ב, ג'ו באיידן, יחליט לנסות את כוחו בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות;

ועוד מעט, ממש קט, נדע אם הפדרל ריזרב, הלוא הוא הבנק המרכזי של ארה"ב, יחליט להעלות את שערי הרבית בפעם הראשונה מאז ההתמוטטות הפיננסית של 2008;

ועוד מעט נדע, אם רוסיה החליטה להתערב במישרים במלחמת האזרחים של סוריה, לטובת בית אסד;

ואו-טו-טו נראה אם היוונים יחליטו להחזיר לשלטון את מפלגות הממסד הישן, שהובילו אותם אל פשיטת הרגל הכלכלית והפוליטית;

ונראה אם אוסף של משברים כלכליים חריפים יקרבו אל קיצו את הרומן הממושך של אמריקה הלטינית עם משטרים שמאליים ורדיקליים;

וכמובן, בעוד ארבעה חודשים וחצי יתחילו הבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב, והתוצאה היחידה החזויה בהן היא שברק אובמה לא יחזור וייבחר, בעיקר מפני שתקופת כהונה שלישית אסורה על-פי החוק בדמוקרטיה האמריקאית (אבל מותרת בדמוקרטיות פרלמנטריות, ומתרחשת בגרמניה של אנגלה מרקל ובישראל של בנימין נתניהו).

היא צונחת במהירות

עונת הבחירות באמריקה תטיל צל ארוך על רוב החדשות האחרות, גם מפני שאין דומה לתיאטרון הפוליטי הזה, וגם מפני שהיא תפתח בהכרח שורה של אי-ודאויות. סקר דעת קהל בארה"ב הראה השבוע, שהתמיכה בהילרי קלינטון בתוך מפלגתה נחלשת במהירות גדולה ממה שהיה אפשר לשער. רק 42% מן הדמוקרטים מוסיפים לתמוך בה, ירידה של 10% בתוך חודש אחד, וירידה של 40% ויותר לעומת השנה שעברה, כאשר לא היו לה מתחרים של ממש.

גם עכשיו יש לה רק מתחרה פורמלי בולט אחד, הסנאטור היהודי הקשיש ממדינת ורמונט ברני סאנדרס, שהוא לא רק ורמונטאי ויהודי וקשיש, אלא גם סוציאליסט מוצהר. הסקר החדש מעניק לו 20% בין הדמוקרטים בכל אמריקה. סקרים אחרים מראים שהוא מתקרב לתיקו עם קלינטון באייווה, שבה יהיה הסיבוב הראשון של המקדימות; ושלושה סקרים מעמידים אותו בעמדת יתרון במדינת ניו המפשר, שבה יהיה הסיבוב השני (טוב, לא חוכמה, ניו המפשר היא שכנתה של ורמונט, ואפשר לנחש ללא קושי את תירוצי קלינטון אם תפסיד שם).

רצינות נוכחותו של סאנדרס היתה מלכתחילה ביטוי לחוסר החשק של הרבה מאוד דמוקרטים לתמוך בקלינטון. אבל הסנאטור בן ה-73, שאפילו אינו מזהה את עצמו כדמוקרט (הוא נבחר לסנאט תחת התווית של "עצמאי"), אינו עומד להיות ברק אובמה שני. הסיבות כמעט מובנות מאליהן. הוא מועמד מחאה, המזכיר לדמוקרטים מה שהזכירה "מסיבת התה" של 2010 לרפובליקנים: שאף כי הם מפלגת ממסד מובהקת, יש להם בסיס רעיוני רדיקלי. מסיבת התה משכה ימינה, והרפובליקנים אמנם נמשכו; סאנדרס מושך שמאלה, ונראה אם הדמוקרטים אמנם יימשכו.

ג'ו קיבל אחוז אחד

החשיבות הגדולה ביותר של קריאת התיגר של סאנדרס היא הדלת שהוא עומד לפתוח, אולי, בפני ג'וזף באיידן. סגן הנשיא בן ה-72, תמיד רצה להיות נשיא. הוא ניסה את כוחו בפעם הראשונה ב-1988, ויצא בבושת פנים על עניין של מה בכך: פלאגיאט (הוא גנב פיסקה מנאום של מנהיג האופוזיציה בפרלמנט הבריטי).

מאז, במשך שנים, הוא התקרב במידה מסוכנת אל מעמד של קוריוז, גם כאשר מילא תפקידים חשובים מאוד בסנאט. באיידן חזר וניסה עשרים שנה אחר-כך, ב-2008. מלכתחילה לא היה לו כל סיכוי. הילרי קלינטון וברק אובמה רוקנו את החמצן מן הזירה הפוליטית. הוא פרש מן המרוץ במוצאי יום הבחירות באייווה, לאחר שקיבל אחוז אחד של הקולות. מערכת הבחירות הקצרה והכושלת שלו היתה מלאה פליטות-פה נלעגות. לא היה איש אחד שחשב, כי המנצח בבחירות המקדימות יבחר בו למועמד לסגן נשיא. פשוט לא היתה סיבה סבירה. אבל אובמה ניפץ מוסכמות, ועשה כמעט כל מה שחזו שנתיים קודם מחברי התסריט של סדרת הטלויזיה "הבית הלבן" (http://tinyurl.com/westwing-reality).

להיות נשיא בגיל 74?

באיידן נמצא בזירה הפוליטית הארצית זו השנה ה-43. בגיל 30 הוא היה אחד הסנאטורים הצעירים ביותר בתולדות אמריקה. אבל בגיל 72, אנשים אינם נוטים להתחיל קריירות חדשות. זקן הנשיאים מאז ומעולם, רונלד רייגן, נבחר בגיל 69. אם ייבחר, באיידן יהיה בן 74 ויותר בהיכנסו לבית הלבן. אמנם תוחלת החיים מתארכת, וסנאטורים זוכים לכהן גם בשנות ה-80 שלהם (אחד מת בהיותו בן מאה, http://tinyurl.com/strom100), אבל זיקנה מעולם לא היתה יתרון בבחירות לנשיאות.

הילרי קלינטון אינה רחוקה משם. היא תהיה בת 69 בהיכנסה לבית הלבן. אבל יעמדו לה ראשוניותה, והכריזמה שלה (אולי) ושם משפחתה, והציפיות הטבעיות ודרגת פירסומה. מה יוכל להקפיץ את ג'ו באיידן אל הנשיאות בשנה שבה הבוחרים מגלים עצבנות מיוחדת, וקול עז של רטינה נגד הסטטוס-קוו ממלא את החלל? כהונת סגן הנשיא עברה שינויים גדולים ב-40 השנה האחרונות. ג'ימי קרטר היה הנשיא הראשון שהעניק לסגנו (וולר מונדייל) השפעה של ממש על תהליך קבלת ההחלטות. עד 1974, שנתיים לפני קרטר, לא היה לסגן הנשיא אפילו מעון רשמי. הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, אסר על סגנו להשתתף בישיבות הקבינט, והאיסור הזה עמד בתוקף 180 שנה.

"פעימת לב אחת"

כמובן, שורה של סגני נשיאים הפכו לנשיאים, מכוח מוות מוקדם של הנשיא. אבל הם בדרך-כלל נבחרו מבלי להביא בחשבון שהם עומדים במרחק של "פעימת לב אחת" מן הנשיאות. אחדים נשלחו לכהונה הזו בתקווה שהם ייעלמו אל תוכה. אחד היה מנהל המכס של ניו-יורק, והבוסים המקומיים של המפלגה רצו להיפטר ממנו. הם לא שיערו שהנשיא יחטוף קליע בבטן, ובהיעדר רנטגן (1881) הרופאים לא יצליחו למצוא אותו.

רק פעמיים בתולדות ארה"ב הצליחו סגני נשיאים לרשת את נשיאיהם באמצעות בחירות: מרטין ואן ביורן, ב-1836 (שזכותו העיקרית היא שלכבודו הומצא המושג 'אוקיי', http://tinyurl.com/martinOK); וג'ורג' בוש האב, ב-1988. אין כאן שום קללה, אלא פשוט ביטוי של הנטיה האמריקאית שלא להשאיר את הבית הלבן בידי מפלגה אחת יותר משתי תקופות כהונה רצופות (עם יוצאים מן הכלל, כמובן).

איל-התקשורת רופרט מרדוק, תומך ותיק של מועמדים ימניים בכל ארץ שבה יש לו עתונים ותחנות טלוויזיה, חושב שלבאיידן יש סיכוי מצוין. מרדוק צייץ השבוע, כי אם סגן הנשיא יכריז על מועמדותו, הוא יכה את גב' קלינטון במקדימות; ואם יהיה מועמד הדמוקרטים, הוא ינצח ללא קושי בכלליות. שתי התחזיות האלה רחוקות מלהיות מובנות מאליהן. קלינטון אמנם משלמת מחיר כבד על הרושם של חוסר אמינות ושל חוסר יושר. תלויים ועומדים נגדה פרשת השימוש הלא-כשר בדואר אלקטרוני פרטי בימי כהונתה במחלקת המדינה; המחדל המזעזע בשמירת הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי, לוב, ב-2012; והטענות על ניגוד אינטרסים חמור בין הפילנתרופיה של בעלה, הנשיא לשעבר, ובין מה שהיא תצטרך לעשות כנשיאה.

אף על פי כן, לקלינטון יש תשתית כספית וארגונית כה עניפה עד שקשה לראות איך מועמד של הרגע האחרון יצליח לזעזע אותה. בחישובי בחירות אמריקניים, כניסה אל המרוץ ארבעה חודשים לפני התחלת המקדימות היא אמנם "הרגע האחרון".

"בכיוון הלא נכון"

גם אם ייכנס באיידן למירוץ, וגם אם יגבר על קלינטון, הוא לא ישוט בנחת אל הנצחון. טענתו שהוא היורש הטבעי של אובמה לא תיזקף בהכרח לזכותו. הנשיא נמאס על רוב האמריקאים. הרוב גדול חושבים שארה"ב מתנהלת "בכיוון הלא נכון". בחירה של סגן נשיא קשיש וקפריזי, אם גם הגון ורב ידיעות, לא תפתח פרק חדש. על באיידן יהיה להחליט בימים הבאים ממש. אם הוא יצטרף, ההתמודדות אצל הדמוקרטים תתפתח לדרמה שאיש לא חזה. המקדימות הדמוקרטיות נועדו להיות משעממות וצפויות. הרפובליקנים הם אלה שעמדו להקיז זה את דמו של זה, עוד לפני שדונלד טראמפ שבר את הכלים. עכשיו יתכן שמרחץ הדמים יהיה כללי. נכון לעכשיו, 22 אנשים שוחרים את הנשיאות: 17 אצל הרפובליקנים ו-5 אצל הדמוקרטים (כולל שלושה מועמדים זוטרים מאוד). באיידן יגדיל את המספר ל-23.

איזה תיאטרון עומדת השנה החדשה לזמן לנו, או אולי זירת גלדיאטורים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny