משתמש וזורק

השבוע שוב הוכח עד כמה המשפט "אבל אני הבאתי 30 מנדטים, לא אתם", מייצג את הנתניהו החדש. ראש הממשלה לא סופר אף אחד. אני ואפסי עוד. הוא נוסע לפירנצה וללונדון עם לוח זמנים מאוורר, מנכס לעצמו הישגים של אחרים, מועך, דורך וזורק לאשפתות שרים, קובע ראיונות ומבטל אותם, לוקח כתבים לחו"ל ולא מתדרך אותם. זה הביבי-קינג החדש. לא מתנצל, לא מתנחמד. נתניהו. על משקל אותה סיסמת בחירות של ברק. בעצם זה כבר לא ביבי קינג. זה לואי ה-14. והוא אפילו לא מוצא צורך להסביר את עצמו או לתת דין וחשבון לציבור. כל מה שהוא רוצה הוא משיג, כדבריו, ואת זה הוא עושה גם בלי התקשורת.

לרגע היה נדמה השבוע שבכל זאת ראש הממשלה מכיר בחשיבות חופש הביטוי. ביום שישי הוא הודיע על הביטול, לכאורה, של סעיף "סתימת הפיות" בחוק רשות השידור החדש כדי להצטייר כקשוב לתקשורת, וכמי שהולך לקראתה. השר הממונה על רשות השידור, אופיר אקוניס, הוכה בתדהמה כששמע בתקשורת העוינת בלייב, איך נתניהו תוקע לו סכין בגב ומבטל את אותו הסעיף שרק יומיים קודם לכן אישר לו להוסיף. מבחינת אקוניס, חוסר הגיבוי של נתניהו שבר את גב הגמל והוא התפטר מתפקידו. עבור אקוניס, מגדולי נאמניו של נתניהו, מדובר בצעד פוליטי שלא מובן מאליו. דרך אגב, מסקר של ערוץ הכנסת עולה ש-47% מהציבור חושב שאקט ההתפטרות של אקוניס היה נכון. בעוד מכתב ההתפטרות של אקוניס נכנס לתוקפו, לא חלפו 72 שעות ואותו אחד שנחלץ להגנת התקשורת, סתם בפועל את פיה כשביטל לערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים את ראיונות החג שנקבעו מראש. איזו סגירת מעגל.

במקום להתראיין הסתפק ראש הממשלה בהפצת סרטון מגלומני שבו הוא 'דרס' בברוטליות לפחות שישה שרים כשהשתלט להם על העשייה ולקח להם את הקרדיט. הסרטון הזה מוכיח כמה הקואליציה יציבה, כי הרי זה לא משנה מה קורה בה, נתניהו עושה הכל לבד, וכל השאר רק סטטיסטים סביב שולחן הממשלה. אם ככה, חבל שהוא כל כך הזיע בהרכבת ממשלה.

גם את מתווה הגז, כך התברר השבוע, הצליח נתניהו לאשר לבדו. חבל רק שהוא לא עדכן בכך את שר האנרגיה יובל שטייניץ שבמשך שלושה חודשים יצא מהמשרד במקרה הטוב בחמש בבוקר, לאחר מרתון דיונים עם כל גורמי המקצוע ונציגי חברות הגז במטרה לגבש את המתווה. השבוע, פחות מעשר דקות לאחר שהכנסת אישרה את המתווה, כינס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים שבה הצהיר ש"זהו יום גדול לישראל", למרות שלאישור המתווה בכנסת אין שום משמעות אופרטיבית והוא תקוע עמוק עמוק יחד עם הגז באדמה, מי יודע עד מתי.

כמה חדרים משם ישב בלשכתו שבכנסת שר האנרגיה. הוא כלל לא היה מודע לכך שראש הממשלה משתלט לו על מצבור הגז שהפך לפרויקט חייו. בראיון חגיגי שהעניק שטייניץ ומתפרסם היום ב"גלובס", שאלנו אותו אם נעלב. "פרגון זה דבר שראש הממשלה לאט לאט ילמד. הוא צריך לפרגן לשרים. הוא מפרגן לפעמים, אבל הוא יכול לפרגן יותר", הוא אמר בצניעות. שטייניץ הוא הנאמן האחרון שעוד נותר לנתניהו. אם הוא מותח ביקורת מרומזת, נראה שגם המבצר הזה עוד עלול ליפול יום אחד.

ההתנהלות של ראש הממשלה לא מפתיעה אף אחד, ובכל זאת לא ברור - מה אכפת לנתניהו לפרגן לשטייניץ את ההישג? הרי הוא ראש הממשלה, ממילא כולם מתגמדים לעומתו, מה אכפת לו לזמן אותו למסיבת עיתונאים קטנה? למה הוא צריך לדרוך על אלו שנשכבו על הגדר עבורו? אבל כאמור, אין כאן הפתעה, זה בדיוק אותו הנתניהו שרק בשבוע שעבר התנגד להפחתת המע"מ ביום רביעי, ובחמישי אחר הצהריים כבר חגג עם כחלון במסיבת עיתונאים הורדה של אחוז. הוא יודע היטב להצטרף ולגנוב הישגים.

פעם אחר פעם מוצאים את עצמם נאמניו של נתניהו נפגעים. ארדן, אקוניס, שטייניץ, כל האנשים הכי קרובים לו, אלו שהלכו איתו כברת דרך, ששמרו לו אמונים ברגעי האמת, כולם חוטפים. נתניהו משתמש וזורק. כל אלו שהתאבדו בשבילו בבחירות כבר סיימו מבחינתו את תפקידם ההיסטורי והושלכו לבוידעם עד לפעם הבאה שיזדקק להם.

ההיסטוריה מלמדת שהם עוד יוחזרו לשימוש כל עוד הוא ראש ממשלה, אבל בסוף, לכל אחד מהם תישאר דקירה אחת שתיזכר לכל החיים. כחלון לא ישכח לראש הממשלה איך ברגע האחרון בפריימריז 99 דחף נתניהו את איש "שלום עכשיו" דאז, שטייניץ, והכניס אותו לרשימה. כחלון, שרצה להתמודד על משבצת מחוז חיפה שהיתה אז במקום ריאלי, נשאר בחוץ ונכנס לכנסת רק ארבע שנים מאוחר יותר. כחלון לא היחיד. כל שר בליכוד כמעט נושא עימו את הצריבה שלו.

השאלה אם יגיע הרגע שכל זה יתהפך על נתניהו. בתחילת השבוע כינס ראש הממשלה את חברי הליכוד להרמת כוסית בכפר המכביה. בהרמת כוסית אחרת, של יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם, שהתקיימה באולם מקומי בירושלים, מספר המשתתפים היה גדול יותר. זה צריך לעורר אצל נתניהו סימני שאלה. אולי מדובר רק באירוע נקודתי, ואולי אלו זרמים תת קרקעיים של מחאה פנים ליכודית שעושים את דרכם אליו.

קרבות אוויר בעבודה

קומץ בני משפחה, חברים, מכרים וגם פוליטיקאים התקבץ ביום רביעי בבית העלמין נחלת יצחק לטקס הזיכרון השנתי לקורבנות הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב ב-1940. לבקשת ראש העיר תל אביב החל הטקס באיחור, מה שלא מנע ממנו להגיע למקום ולזרוק הערות לנוכחים הממתינים לבואו. "קראתי בבוקר בעיתון שאתה מתמודד", אמר חולדאי מחייך מפה לפה, כשנתקל בשר המדע, אופיר אקוניס. "גם אני קראתי שאתה מתמודד", השיב אקוניס בצחוק. חולדאי התכוון להתמודדות אפשרית של אקוניס לראשות עיריית תל אביב, ושר המדע התכוון לידיעות על כך שחולדאי שוקל להתמודד על ראשות מפלגת העבודה.

נתחיל מהסוף. חולדאי, איש חיל האוויר לשעבר, יתמודד רק אם יראה שיש לו סיכוי. הוא לא ילך עם הראש בקיר. הוא כרגע רק מוציא את האף מהחלון ומרחרח את השטח. סימני השאלה יותר מדי גדולים ויש לו הרבה מה להפסיד. ההשפעה שלו על מדינת תל אביב גדולה בהרבה מזו שיש לכמה שרים.

שאלת ההתמודדות של חולדאי התעוררה מרבצה השבוע שוב כשח"כ מיכל בירן עלתה ביום ב' לנאום במליאה. עד לרגע האחרון היא התלבטה על מה לדבר: על הפנסיה, נושא הקרוב לליבה שאותו היא מקדמת כבר קדנציה שניה, או על חולדאי שהעלה לה את הסעיף כשיצא באופן פומבי נגד היוזמה של ח"כ יוסי יונה לתקצוב עיריות באופן דיפרנציאלי. בירן הכינה שני נאומים. כשהבינה שאין מי מלבדה שמתכוון לצאת נגד היוזמה של מי ששמו הוזכר כמועמד להנהיג את מפלגת העבודה, עלתה לדוכן והחלה לירות בראש עיריית תל אביב.

הטייס לשעבר, וראש פורום 15 הערים הגדולות שבאופן טבעי שש אלי קרב, בתחילה עוד העדיף שבפרונט יעמדו חולון, חדרה, וראשון לציון שיפגעו מהיוזמה אבל לאחר נאומה של בירן הוא החליט שאין ברירה והחל לרסס חזרה.

המטרה הראשונית שלו היא המאבק ברעיון הדיפרנציאציה שממנו לתל אביב אין מה להרוויח. ועל הדרך - ויש שיגידו בכוונה - הוא נכנס לדו קרב עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת שנלחם לקידום היוזמה. ההתנגחויות ההדדיות, דרך אגב, עושות בינתיים רק טוב לשניהם.

 רון חולדאי/ צלם: אור גליקמן

אחרי שעשה סדר בת"א סימן חולדאי כמטרה משנית עשיית סדר גם במחנה הציוני. את המהומה התקשורתית שנוצרה הוא ניצל כדי להגיד שהוא שוקל להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. חולדאי לא מסתיר את אכזבתו מהאופן שבו מתנהלת המפלגה. הרצוג לטעמו לא מתנהל נכון, הוא חש שיו"ר המפלגה עסוק בלחפש דרך להיכנס לממשלה, וחושש שאם העבודה לא תהיה באופוזיציה, היא תהפוך גלגל שני בשמאל ויאיר לפיד יהיה זה שיהפוך בבחירות למפלגת המרכז הגדולה.

הרצוג רואה את חולדאי משייט מולו אבל לא ממהר ללחוץ על כיסא המפלט, למרות שהוא מכיר את ספרי ההיסטוריה של המפלגה על בוריים ויודע היטב שכל מנהיגיה התרסקו או נחתו נחיתת אונס כואבת. להרצוג בסיס תמיכה רחב, אף אחד מהמתמודדים מולו לא יכבוש את המפלגה בהליכה. גם עמיר פרץ, שלי יחימוביץ, אראל מרגלית ואשכנזי או גנץ יצטרכו לעבוד קשה בשביל זה. והם עובדים.

בחודש הבא צפוי הרצוג לכנס את ועידת מפלגת העבודה שבין היתר תקבע מתי בכלל יתקיימו הפריימריז לראשות המפלגה. האופציה המועדפת עליו היא להרחיק את הבחירות הפנימיות ככל האפשר כדי להביא קצת שקט למפלגה כדי להיערך לפניה לקהלים נוספים. הזמן יכול לפעול גם לרעתו ולתת למתמודדים האחרים את היכולת להתארגן.

קרבות האוויר בעבודה הם תולדה של אווירת סוף הקורס שמשרה נתניהו. בשני צידי המתרס הפוליטי מפרשים את ההתנהגויות שלו כאותות להקדמת הבחירות ומתחילים להמריא. ההתנהלות שלו והדינמיקה של הממשלה מחייבות את האופוזיציה להיות דרוכה, ובמציאות הזו הרצוג לא יכול להתרומם. המפלגה, שנמצאת תחת הרושם של אנחנו-בדרך-לבחירות מוצאת את עצמה במשבר מנהיגותי, גם אם הוא מדומה, אל מול ה-30 מנדטים של נתניהו.

יש מי שחושבים במפלגה שכדי לגבור על הליכוד דרוש מועמד ביטחוניסט, עם ניסיון בשטח ויכולת מנהיגות. לטייפקאסט הזה עונה חולדאי. לכאורה הוא יכול להיות מועמד רלוונטי אלא שהוא צריך להיבחר קודם כל בקרב 50 אלף מתפקדי העבודה ורק אחר כך במגרש הארצי.

חולדאי הוא ראש מדינת תל אביב אבל אין לו עוצמות פוליטיות בתוך המפלגה. הוא לא עסקן מפלגתי במובן הקלאסי ובפריימריז זה יכול לעמוד לו לרועץ. אין לו מחנה משל עצמו, העבודה היא מפלגה של מתפקדים עם מחוייבויות פנימיות, ולהתחיל לגנוב עכשיו קולות למועמדים האחרים זה סיפור לא פשוט, מה גם ש-17 השנים כראש העיר הביאו לו גם שונאים. מה לעשות, יש כאלה שרואים בו עוף מוזר, לא כולם מתים עליו, בעיקר לא בהפועל ת"א.

בשביל לנצח, והוא אוהב לנצח, הוא יצטרך לעבור בית בית, להפוך אבן על אבן, מצד שני, הוא לא נולד אתמול ולא מתחיל מאפס, אם כי גם מועמדים משומקום כבר כבשו את הצמרת.

חולדאי הוא בולדוזר, איש עשיה, אדם רציני עם קבלות מוכחות. יש לו יתרונות מובנים מתוקף היותו ראש עיר. הוא מחובר לקהילות הנכונות, יש לו קשר טוב עם החרדים, הוא חזק אצל הגורניקים, הוא נהנה ממוניטין ומוכרות. הוא בן 71 אבל עם המרץ והאנרגיות יכול היה בקלות להיות חבר במשמרת הצעירה של העבודה. הוא אמנם קליינט קשה ליועציו, שמו יצא למרחוק כמי שאומר מה שהוא חושב ללא רסן, אבל יש לו צוות יועצים רציני שיודע לעצור מה שצריך ולתקתק עניינים. אם ייבחר הוא יהפוך את תל אביב למטה הבחירות לראשות הממשלה.

גם התמודדותו של ברקת עוד לא ודאית. סביר להניח שהוא ירוץ רק אם נתניהו יעזוב, אבל גם הוא בודק בינתיים את זרמי האוויר. הוא אמנם לא צמח במרכז הליכוד, הוא לא חלק מה-DNA, אבל גם הוא מבין שבמפלגה לא מעריכים קריאת תיגר על גיבור סבנה, שאולי הוא לא טייס אבל מחזיק כבר הרבה שנים בהגה. כרגע הכל נותר בגדר קרבות יבשים. בסופו של דבר, נראה שמי ששולטת זו הדיילת.

הנשיא העממי

כשאחת לכמה זמן מתפרסם חשבון ההוצאות של ראש הממשלה, ממהרים בלשכת ראש הממשלה לעשות הקבלה להוצאות נשיא המדינה. בעוד את הנתונים של נתניהו מתקשים יועציו למצוא במענה לשאלות כתבים, אלו של ריבלין, וקודמו פרס, נמצאים אצלם תמיד בשלוף. בשבוע שעבר נכתב כאן על סוף נסיעת העבודה של נתניהו ורעייתו לפירנצה שכללה סופשבוע מאוורר במיוחד. שובו של נשיא המדינה רובי ריבלין מאיטליה בתחילת השבוע, לאחר שגם הוא שהה שם בסופ"ש, היא סיבה מצוינת לזרום עם התזה של לשכת נתניהו ולבדוק איך נראה הלו"ז שלו, ולבחון האם גם נשיאנו נתפס לשיטת סוף השבוע ארוך ורגוע באירופה כמו זה שעשה נתניהו בשבוע שעבר.

ריבלין אוהב את נסיעותיו קצרות. מתחילת הקדנציה שלו הספיק בסה"כ להיות יומיים בפולין, שלושה ימים בארה"ב (!), מספר זהה של ימים בגרמניה, ובחודש הבא יבקר בצ'כיה ליומיים בלבד. בשגרירויות מתגעגעים לנסיעות של פרס, כשכל נסיעה היתה נסיעה. עכשיו לא נותר לאנשי משרד החוץ לרדוף אחרי הנשיא החדש עם הלוז התזזיתי ולסיים את הביקורים כשהם מותשים ועם הלשון בחוץ.

 ראובן ריבלין / צלם: איל יצהר

בלילה שבין רביעי לחמישי שעבר הגיעה פמלייתו של ריבלין לאיטליה. למחרת בבוקר כבר נפגשו עם האפיפיור ועם ראש ממשלת הוותיקן, משם המשיך הנשיא לפגישה עם מקבילו האיטלקי ולקינוח הערב נאם בפני הקהילה היהודית ברומא. גם הימים שחלפו אחר כך היו עמוסים, פגישות עד כניסת השבת ואירוע בבית השגריר עם יציאתה.

אולם שני אירועים שתואמו עבור הנשיא על ידי משרד החוץ חודשיים מראש, הוצאו מהלו"ז בשבוע שלפני הגעתו לארץ המגף: פגישה עם ראש הממשלה האיטלקי וביקור בתערוכת אקספו. אחרי חודשיים של עבודה אינטנסיבית לקראת ביקורו של ריבלין, קיבלו אנשי השגרירות הישראלית בקשה מלשכת נתניהו לקיים את אותן הפגישות בדיוק, רק שבוע קודם. נוכח בקשותיו של נתניהו ביטלה לשכת ריבלין את סעיפי הלו"ז הללו כדי לחסוך את ההסברים מהאיטלקים מדוע גם ראש הממשלה וגם הנשיא צריכים להיפגש עם ראש הממשלה האיטלקי בהפרש של שבוע, ועוד שבועיים לאחר שזה ביקר בישראל, כמו גם מדוע צריכים לבקר בתערוכת אקספו שני האישים הבכירים בהפרש זמנים מגוחך?

ואם כבר בהשוואות עסקינן, אז את הלינה עשה ריבלין במלון בפאתי רומא עליו המליצה השגרירות בשל העלויות הגבוהות של המלונות במרכז העיר. האישיות הממלכתית לא מנעה מעובדי המלון להרגיש שמדובר בביקור נשיאותי. כדרכו, אוהב ריבלין להסתובב עם כסף מקומי בכיס, ולהעניק טיפ לכל מלצר או בל בוי שנמצא באזור ארבע אמותיו.