מותר הדנינו מההירש?

חידה: מי אמר את הדברים הבאים? "מינוי כזה פשוט לא ייתכן. כמו ששופט בית משפט השלום שיושב על כס השיפוט חייב שיהיה לו ניסיון מינימלי במשפטים, עריכת דין, שיפוט - כך אתה מצפה ממי שימונה לעמוד בראש הארגון של משטרת ישראל יהיה לו רקע, ואפילו מינימלי, במשטרה".

מדובר, כמובן, במפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו, שתקף את מינויו של גל הירש בעדותו בוועדת טירקל. דנינו עוד הוסיף ואמר כי הירש מגיע לתפקיד ללא שום יכולת להמשיך תהליכים משמעותיים בארגון כמו מלחמה בפשיעה. "איך הוא יודע מה לתקן?", קבל, "זה פשוט להגיע בתת תנאים שלא מאפשרים לו להצליח בתפקיד".

והנה שבועיים אחרי אותה עדות נוקבת, מחליט שלמה אליהו למנות דווקא את רב-הניצב הפורש למשרת יו"ר מגדל ביטוח. אם הייתה קיימת ועדת טירקל למינויים עסקיים, סביר להניח שאפשר היה להשתמש באותם טיעונים ממש נגד מינויו של דנינו ליושב-הראש של אחד הגופים המוסדיים הגדולים ביותר בישראל.

כמו ששופט צריך שיהיה לו ניסיון מינימלי במשפטים - כך מי שעומד בראשות דירקטוריון של חברת ביטוח ופיננסים, המנהלת קרנות פנסיה, קופות גמל, בנקאות השקעות, סוכנויות ביטוח, חברת חיתום וחברת הנפקות, צריך שיהיה לו ניסיון בתחומים הרלוונטיים. לדנינו אין. אבל יש לו תואר שני במשפטים. גם זה משהו.

שנמשיך לתקוף את המינוי בסגנון דנינו בטירקל? בבקשה. איך הוא יודע מה לתקן? האם האסטרטגיות שפיתח נגד אירגוני הפשיעה יועילו לו מול הרגולטור שרוצה לערוך שינויים מפליגים בתחום הפנסיוני? עד כמה הוא מבין בהפרדה בין עמלות הסוכנים לדמי ניהול, שלא לדבר על בקיאותו בהנפקת חברות ותפעול סוכנויות ביטוח? אבל לאחד המפכ"לים הכושלים בתולדות ישראל יש את העוז לבקר נמרצות אחרים ולהקל עם עצמו.

לצורך ההגינות יש לומר שהאשמה אינה רק בדנינו בעל הסטנדרטים הכפולים, אלא גם במי שמינה אותו לתפקיד - שלמה אליהו, איש חביב ופיקח, שמשום מה החליט להתעלם מהרקורד הבעייתי של היו"ר המיועד, על אפס ניסיונו בתחום ועל החשש שמא יכשל בניהול כספי ציבור במיליארדים.

לאליהו לא אכפת מהפרטים השוליים האלה, כמו שליצחק תשובה לא הפריע למנות את גבי לסט ליו"ר דלק נדל"ן, ואיתו עוד שורת מפכ"לים בדימוס, דודי לוי, משה קראדי ושלמה אהרונישקי; ולדני ברנר זה לא הפריע למנות את דן חלוץ, הרמטכ"ל המתפטר של מלחמת לבנון השנייה, למנכ"ל קמור.

למה? כי קיימת בישראל חונטה סגורה, בה חברים ראשי המגזר העסקי, הצבאי והציבורי, וכך מחליקים להם רמטכ"לים, מפכ"לים, שרים, ומנכ"לי משרדים ממשלתיים למשרות בכירות במשק, בלי שאף שופט בדימוס, או לפחות דירקטוריון מודאג, יבדוק אם אפשר להפקיד בידיהם משרות רמות בתחום שאין להם בו מושג ירוק.

הצדק הפואטי הוא במחיר הכבד שמשלמים בעלי החברות, חובבי המדים הכחולים והירוקים. רוב הרנ"צים והרמטכ"לים מתגלים כמשמידי ערך סדרתיים והבטחות-שווא. בעסקים אי-אפשר לסנוור עם דרגות נוצצות וסיפורי על מבצעי גבורה חשאיים. רק שורת הרווח מדברת.