העסקים לא כרגיל

*שנת 2008 מתרחקת והולכת, אבל ידיעותינו על תוצאותיה מעולם לא היו חלקיות יותר. השבוע מלאו שבע שנים לשבר הגדול: התמוטטות בנק ההשקעות של ליהמן ברדרס. היא התחילה תגובת שרשרת מסחררת, מוטטה את שוק הכספים, והמיטה משבר כלכלי שלא נראה דוגמתו מאז תחילת שנות ה-30. קראו לו "המיתון הגדול". *תוצאותיו הכלכליות ידועות. תוצאותיו הפוליטיות עדיין עומדות בעצם התהוותן. הן עדיין מסוגלות להוביל את הדמוקרטיות המערביות בכיוונים לא צפויים. הטלטלה הגדולה, הפוקדת את שתי המפלגות הפוליטיות העיקריות בארצות הברית, הספיקה להניב את דונלד טראמפ ואת ברני סאנדרס, שאיש לא דיבר בהם ברצינות רק לפני שלושה חודשים.

לפני שבוע ראינו את השתלטות השמאל הרדיקלי על הלייבור הבריטית. זה מאורע עוד יותר דרמטי ועוד יותר סנסציוני מעליית סיריזה המרקסיסטית ביוון בתחילת השנה. בניגוד לסיריזה, הלייבור היא מפלגה היסטורית חזקה, שעמדה בראש ממשלת בריטניה 27 מתוך 70 השנה האחרונות.

מה עולל "השפל הגדול" לפוליטיקה העולמית לפני 85 שנה אנחנו יודעים. שלוש שנים לאחר שהתמוטטה הבורסה בוול סטריט עלה אדולף היטלר לשלטון. משטרים דמוקרטיים נעלמו בכל רחבי אירופה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

הסחף לא היה אחיד. המשבר הכלכלי הקוסמי חיזק את הימין הקיצוני במרכז אירופה ובמזרחה - אבל גם הקפיץ לשלטון קואליציות שמאליות, בהשתתפות קומוניסטית, בצרפת ובספרד. בארצות הברית, השפל הגדול שמט את הקרקע מתחת לרגליהם של מי שהאמינו, כי לממשלה המרכזית לא נועד כל תפקיד פעיל בכלכלה. שנתיים וחצי לאחר ההתמוטטות בוול סטריט, הנשיא החדש פרנקלין רוזוולט התחיל ניסוי נועז ברפורמות, שנודע בשם "המערך החדש", או ה"ניו דיל". ארצות הברית השתנתה ללא הכר.

בריטניה הגדולה הייתה זקוקה לא רק לשפל הגדול, כי אם גם למלחמת העולם השנייה, כדי להשתנות שינוי רדיקלי אפילו יותר. היא כוננה 'מדינת סעד', שהעניקה חינוך ובריאות לכול, והלאימה רכבות, פחם וחשמל.

התוצאה האירונית

לא ידענו עד מתי נצטרך לחכות לכמה מן התוצאות הפוליטיות של המיתון הגדול. כמעט היה מקום להתפלא על מיעוטן, או על התמהמהותן. נשיאות ברק אובמה הייתה תוצאה מיידית, אולי מיידית מדי. הוא נבחר חודשיים ופחות לאחר התמוטטות ליהמן. במידה לא מעטה, ניצחון אובמה אפשר לימין להשתחרר מאחריות למשבר שהוא יצר.* שנתיים לאחר ניצחון הבחירות ההיסטורי שלו, אובמה איבד את שליטתו בקונגרס. הוא נפל קורבן לזעם ציבורי נגד הממשלה הגדולה והבזבזנית. תנועה ימנית פופוליסטית, "מסיבת התה", התגייסה נגד המפלגה הדמוקרטית של הנשיא, ועיקרה את סדר היום שלו מרוב סעיפיו. בהיעדר רוב בקונגרס ניטלה מן הנשיא היכולת לחוקק.

התמוטטות הרוב הדמוקרטי הייתה תוצאה אירונית של "המיתון הגדול". סוף-סוף, הוא התחולל בגלל התמעטות התערבותה של הממשלה בפעילות הכלכלית. כאשר התחולל, השתררה ציפייה כמעט כללית לירידה היסטורית בפופולריות של השוק החופשי.* "מסיבת התה", לעומת זאת, רצתה לכווץ את הממשלה לממדים של צופה פסיבית באמצעות איזון ויהי מה של פנקסיה. מוטב לזכור שב-2010, הגרעון בתקציב השנתי עמד על טריליון וחצי דולר ויותר. איזון הפנקסים היה הורג את הממשלה, כמעט פשוטו כמשמעו.

חזרה אל אורתודוקסיה כלכלית הייתה כמעט מנוגדת לשכל הישר ולציפיות הטבעיות. יוון התקוממה ראשונה, אבל זו לא חוכמה. היא פשוט לא רצתה לשלם את מחיר השנים של חוסר אחריותה. היוונים לא התנגדו לקלות הדעת של ממשלותיהן, אלא רק לתוצאותיה הלא נעימות.

הרטינה הפכה לרעם

ארצות הברית ובריטניה נחלצו מן התוצאות החמורות ביותר של המיתון הגדול. אבל הממוצעים הלאומיים המשתפרים לא הצליחו להסתיר את מאזן החובה. הציפייה הקלאסית, שגאות-לאחר-שפל תחלץ את כל הסירות מן השרטון לא התממשה. הרטינה הפכה לרעם, והרעם טרף את המערכות.

עליית דונלד טראמפ אצל הרפובליקנים והצלחתו המפתיעה של ברני סאנדרס כמו יצוקות בתבניות שונות. סוף-סוף, אחד הוא מיליארדר ימני, והשני הוא סוציאליסט מוצהר. אבל מחוץ ל"איזמים", התמיכה בשניהם מבטאת עייפות וכעס.

על מספר גדל של אמריקאים נמאסו כללי ההתנהגות הרגילים. טראמפ מחזיק בשורה של השקפות, שאינן מתיישבות כלל עם השוק החופשי. סאנדרס נושא מסר, שהיה צריך להתפוצץ מאליו בחיקה של מפלגתו (ואולי עוד יתפוצץ). על-פי חשבון אחד, כדי למלא את מאווייו, יהיו נחוצים לממשלה עוד 18 טריליון דולרים בעשר השנים הבאות.

בבריטניה, עלייתו של ג'רמי קורבין להנהגת הלייבור נראית אקט של התאבדות קולקטיבית. זו מפלגה, שנחלצה בסוף המאה שעברה כמעט מעשרים שנה באופוזיציה, מפני שהשכילה למתן את האינסטינקטים האנטי-קפיטליסטיים שלה. הפעם היא התמסרה לאינסטינקטים האלה במידה המזכירה להפליא מה שכתב פעם הסוציולוג האמריקאי הגדול ג'יימס קולמן על בעלי רעיונות אוטופיים: "ההשתתפות בניסיון לממש אותם חשובה בעיני האוטופיסטים יותר מעצם ההצלחה".

אבל שוו נא בנפשכם איך תיראה הפוליטיקה הדמוקרטית אם קורבין או סאנדרס, או להבדיל טראמפ, יגיעו לשלטון. אנחנו מוכרחים להוסיף ולהניח שההסתברות נמוכה, אבל האם לא הנחנו את זה מלכתחילה, עוד לפני שהם התחילו את נסיקתם?

אין זו כנראה הגזמה לטעון, שיש עכשיו בארצות הדמוקרטיות יותר תיאבון לשינויים מפליגים ממה שהיו זה עשרות שנים. מה בדיוק ייעשה בתיאבון הזה, ולטובת מי, קשה לדעת. ייתכן שהתיאבון יתורגם רק לרגעי קרקס חטופים, ייתכן שהוא ייחטף בידי פוליטיקאים ערומים. בישראל הוא התייצב מעבר לפינה לפני חמש שנים, וכמעט לא נודע כי בא אל קרבה. אבל הסטטוס-קוו עומד בסכנה. משהו יותר מקוסמטי יצטרך לקרות.