משכנתא, אוטו וטוטו

א. השבוע הוזמנתי לדבר עם תלמידים בבית ספר ממלכתי דתי אי שם במרכז הארץ על חמלה ועל צדק בחברה הישראלית. בינינו, הסכמתי בעיקר כי רציתי לעשות דאווינים על האחיינים שלי שלומדים שם, אבל גם כי תמיד נעים להיזכר כמה טוב לא להיות תלמיד וכמה טוב לא להיות מורה. צ'מעו, אלה שתי עבודות לא קלות בכלל. מדובר במפגש בין שתי אוכלוסיות הנמצאות בקונפליקט מתמיד, ומצד שני מאוחדות בשאיפתן שהיום כבר ייגמר. אלא שהמחר צופן בדיוק את אותו הדבר, וככה שוב ושוב.

תגידו, שאלתי את הילדים בכיתות ה' ו-ו', אתם חושבים שהחברה הישראלית היא חברה צודקת? לא!, ענו מאה תלמידים פה אחד. ההסברים לא היו הכי מנומקים, וההדגשים לא תמיד היו במקום הנכון, אבל המהירות והנחרצות הטרידו את מנוחתי שעות אחרי שיצאתי משם.

הם צדקו, כמובן. אנחנו לא חיים בחברה צודקת, גם לא בחברה חומלת, אבל עד כמה שאני יכול לזכור, בגילם העולם היה נראה לי חממה מפנקת המחופה בארטיקים של פלדמן. כמו הבודהא, נתקלתי בעוול בשלב הרבה יותר מאוחר. יש להם יתרון עליי, אבל הדרך היחידה לממש אותו, כמו שאמרתי להם, תהיה אם ינסו לשנות את העולם מעכשיו, ולא רק לפרש אותו.

יש לכם שנה, ילדים. צאו לדרך. כשאשוב בשנה הבאה אני מצפה לראות חברה צודקת בהרבה.

ב. בפרוש שנה חדשה אני אוהב לקרוא את הסקרים ואת המחקרים שמנסים למפות את החברה הישראלית, אמונותיה, הרגליה ותפיסותיה. בפרפרזה על מאיר אריאל ז"ל, נאמר שאתה לא יכול להקיף חברה 365 מעלות, תמיד יש איזה פתח שדרכו היא יכולה פתאום להתגלות.

יופיה של החברה שלנו, או לפחות קסמה, אם יורשה לי, מתגלה דווקא בפערים. אני לא מדבר על הפערים החברתיים, שם טמונים הכיעור והרוע, אלא בפערים המעניינים באמת: הפער בין מה שאתה לבין הפעולות שלך. בין איך שאתה רואה את האחר לאיך שאתה רואה את עצמך. בין מה שיש לך למה שאתה רוצה. בין מה שאתה חושב על המדינה לבין איך שאתה מרגיש כלפיה. שם, בפערים האלה, אפשר למצוא את האמת. ואם לא למצוא, הרי שזה בטוח המקום הכי טוב להתחיל ולחפש בו.

אחד הפערים הידועים הוא שהישראלים תמיד מופיעים גבוה בטבלאות האושר. אנחנו לא רק מאושרים (יהא האושר אשר יהא), אנחנו גם מאוד אופטימיים - וזה כבר ממש שערורייתי, במיוחד כשכל האופטימיות נובטת מקרקע שכולה קיטורים, קשיים, חוסר אמון ותחושת עתיד מעוננת, שלא לומר מעורפלת. הישראלי מרוויח מעט מדי, משלם יותר מדי, נדפק על כל צעד ושעל ולא מאמין לאף אחד. אין כמעט שום גוף ציבורי שהציבור מאמין לו והוא לא מאמין גם באף אדם, כמעט. האדם היחיד שאנחנו מוכנים להאמין לו זה האדם שלא שם. כך, היחיד שמאיים על נתניהו הוא גדעון סער, ומאחוריו אשכנזי. מה מותר סער ואשכנזי על נתניהו, הרצוג או לפיד? שום דבר מלבד העובדה שהם עוד לא ביקשו את האמון. כך גם לגבי תפיסת העתיד: אנשים מאמינים שתצמח להם אזדרכת מכף היד לפני שיהיה שלום. ובכל זאת, מאושרים ואופטימיים.

רבים וטובים ממני ניסו לגשר מעל הפער הזה, וכל ההסברים טובים: תחושת הקהילה, החברה הצעירה שנותנת לכל אחד תחושת שליחות (בין אם חש בה ובין אם לא), האיומים מבחוץ שמגבשים מבפנים ועוד. אחד ההסברים שאני אוהב הוא "אכל ושתה כי מחר נמות". אבל אנסה עוד הסבר קטן, פשוט בהרבה: אנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו לא יכולים. יותר משחשוב מה יהיה, חשוב מה יגידו.

ג. הנתונים מדברים בעד עצמם, כמו שאומרים. לצד כל האושר והאופטימיות הזו (או מתחתם), עומדת המציאות: המדינה בתפקוד נמוך מהרמה הממוצעת ב-OECD, לבד מהלכידות החברתית (רק האהבלים מה-OECD יכולים לחשוב שיש פה כזו), מערכת הבריאות (בינתיים) והתעסוקה (שם קל לרמות את הטבלאות). עובדים המון בשכר נמוך, מקבלים מעט חופש, סובלים מאי שוויון בחינוך, מהוצאה ציבורית נמוכה, איכות הסביבה משתפרת ועדיין טעונה שיפור רב, הרווחה קורסת, המעורבות האזרחית נמוכה, כך גם הביטחון האישי, המשילות ועוד. אבל מי זה בכלל ה-OECD שיגיד לנו?! אנחנו מאושרים על אפכם ועל חמת הטבלאות שלכם! יש בזה משהו חמוד, לא?

כך - בהתרסה הילדותית הזו וב"מה יגידו" - ניתן להסביר רבות מהסתירות. כולם מתלוננים ובצדק על מחירי הדיור (76% מהציבור "מוטרדים" ממחירי הדיור), ובינתיים כל חודש שובר את שיא המשכנתאות שנקבע חודש קודם (מיולי 2014 ליולי 2015 נרשם זינוק של 100% במכירת דירות חדשות). זה לא שהמדינה מוצפת חסרי בית שאין להם ברירה, ואפילו המשקיעים כבר לא עונים לבדם על הביקוש. הישראלי לוקח משכנתא לא (רק) כי הוא יכול, אלא (גם) שלא יחשבו שהוא לא יכול. בועה היא הסבר טוב, אבל זה לא מסביר הכול, בעיקר לא את העיניים הפקוחות שבהן רבים מאיתנו פוסעים לתוך הבועה הזו.

כולם מתלוננים ובצדק על יוקר המחיה, ובינתיים רכשו הישראלים כ-190 אלף מכוניות חדשות השנה. לא היו מבצעים מטורפים, לא נרשמו עליות במשכורות, אין חניות חינם ואפילו הדלק לא הוזל - אבל המציאות כבר הפסיקה לשמש כפקטור משמעותי. אפילו מכירות מכוניות היוקרה כמעט והכפילו עצמן בתוך שנתיים.

הישראלי מרוויח מעט, המעט הזה קפוא, הפריון נמוך והביטחון התעסוקתי לא מי יודע מה, ולמרות זאת: הרוב מרוצים מעבודתם פחות או יותר, וסומכים עליה במאה אחוז - במשכנתא, באוטו, ובחוב כולו שהולך וצומח לממדים מפלצתיים (יתרת החוב של משקי-הבית הגיעה כבר לכ-445 מיליארד שקלים). יש פה הזיה כפולה: האחת, שתצליח לשלם את החוב, והשנייה, המדאיגה יותר, שאף אחד לא ידרוש ממך לשלם אותו.

ד. זו המסקנה: כולנו הוזים. המדינה הזו היא הזיה משותפת: לידתה בהזיה, הקמתה בחלום, קיומה בשאיפה ועתידה בתקווה. את כל מה שלא מסתדר עם אלה, כלומר המציאות, אנחנו מדחיקים. תעיד על כך עצם העובדה שרובנו מאושרים לחיות במדינה שאנחנו חושבים שהיא די מחורבנת באופן כללי ואופטימיים לגבי עתיד שאנחנו מאמינים שיהיה רע מאוד.

עוד דבר שיכול להעיד על מידת ההזיה הוא שלפי נתוני הלמ"ס, הישראלים מוציאים כמעט פי שניים על הימורים (ואלה רק החוקיים) מאשר הם מוציאים על תרבות. הרגע של הגירוד שווה לנו יותר משעתיים של סרט או הצגה או ספרייה. אנחנו מעדיפים לדמיין מאשר להביט במראה. איזה מין אנשים אלה, הישראלים האלה? לפעמים נדמה שהלגליזציה של קנביס עברה בסתר והוא מוחדר למים בברזים ולאוויר שבמזגנים על בסיס קבוע. אנשים הוזים אנחנו.

ה. התחלתי בילדים, אסיים בהם. בכל מדינות ה-OECD רואים שהדור הצעיר משכיל יותר מהוותיק, מלבד במדינה אחת: מדינת ישראל. זה כבר לא מצחיק, זה מדאיג. אפילו טרגי.

אפשר לראות את זה גם בנתוני האושר. ילדי ישראל הם מהמאושרים בעולם - מקום רביעי בדרך כלל - אולם ככל שהם מתבגרים הם מאושרים פחות, ומידרדרים למקום ה-11. כנראה שככל שהם מתבגרים הם מבינים איפה הם חיים, ושמחים מזה פחות. הילדים של היום, אלה שדיברתי איתם ואחרים, יודעים יותר על החיים ויודעים שהם מקבלים פחות ממה שמגיע להם. כשהם יתבגרו, אפשר להמר שכבר לא נכבוש את המקום ה-11 מבחינת האושר.

אבל עזבו שטויות. עד אז יש כמה שנים טובות. מי בא לקחת משכנתא, למלא טוטו ולקנות אוטו?

 משכנתא אוטו טוטו/ איור: תמיר שפר