פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה חוגג את שנתו ה-31, ומצליח להביא לכאן כמה מהנפשות הפועלות המרתקות בתחום הקולנוע, למרות הפוליטיקה הסבוכה של החרם וחופש הביטוי מבית ומחוץ, המשבשים את הקשר הישראלי עם מסגרות תרבות בינלאומיות. בפסטיבל שייפתח במוצ"ש הבא (26 בספטמבר) בולטת נוכחותו של הבמאי האיראני הגולה מוחסן מחמלבאף ("רגע של תמימות", "רוכב האופניים"), מחלוצי הגל החדש של הקולנוע האיראני. מחמלבאף יציג בבכורה את סרטו "הנשיא" ובנוסף ישמש כיו"ר חבר השופטים בתחרות הקולנוע העלילתי הישראלי של הפסטיבל ואף ינחה כיתת אמן.
התסריטאי והבמאי הבריטי החשוב פיטר גרינאווי ("חוזה השרטט", "כתוב בעור", "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"), תומך ואורח כמעט קבוע בפסטיבל, יציג את סרטו החדש "אייזנשטיין בגואנאחואטו". עוד בין אורחי הכבוד הדוקומנטריסט הוותיק קלוד לנצמן ("שואה") בן ה-90. נוכחותם של היוצרים הבינלאומיים היא הכרה חשובה בערך הפסטיבל ובחשיבותה של עשייה תרבותית, חופשית מכבלי הפוליטיקה והמאבקים המדיניים באזור.
בתחרות הישראלית משתתפים הסרטים: "מדוע עזבתני" של הדר מורג, "באבא ג'ון" של יובל דלשד, "היורד למעלה" של אלעד קידן, "אינרציה" של עידן חגואל, "ברש" של מיכל ויניק, "התעוררות" של גיא מאירסון, ו"ציפורי חול" של אמיר וולף.
רשימת הסרטים המומלצים (כולל סרט אחד שמומלץ שלא לראות) לפניכם, אך עוד קודם דרוש הסבר קצר לעניין הסרטים העלילתיים הישראליים: נהוג לכתוב דברי ביקורת על הסרטים הישראליים שמשתתפים בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים הנערכים כאן. הפעם, אחרי מחשבה רבה, החלטנו לשמור את הביקורות למועד יציאת הסרטים לבתי הקולנוע (מרביתם יופצו בסינמטקים). זאת, מפני שהפסטיבל הוא אירוע חגיגי לסרטים הישראליים, ומי שלא יצפה בסרטים במסגרת הפסטיבל יש סיכוי סביר שלא יצפה בהם כלל. גם אם חלקם לא מצטיינים, הקהל הוא השופט המיועד של עבודתם האמנותית של שחקנים, צלמים, מעצבים אמנותיים וצוות הפקה נרחב, לצד הבמאים, וההזדמנויות שלהם להביע את כישרונם הן די נדירות.
גם בזירה הבינלאומית, טעות היא לחשוב שחשיבותו של פסטיבל סרטים נמדדת בהקרנת סרטיהם החדשים של במאים בעלי שם ובכמות הצופים. חשיבותו של פסטיבל נמדדת בעיקר במידת חשיפתם של יוצרי קולנוע צעירים ומבטיחים בקולנוע העולמי בפני הקהל הרחב. עבור הקהל זוהי הזדמנות ראשונה וחד פעמית להתוודע ליצירות אלה.
גישה זו דורשת מסעות איתור מייגעים בפסטיבלים בינלאומיים. לעתים, המלאכה הופכת מורכבת אף יותר, כאשר סרטי ביכורים מעולים משתלבים בפסטיבלים גדולים וזוכים בפרסים, שכן מחד, קל לאתרם, אך מאידך, הביקוש להם בעקבות הזכייה מאלץ את המפיקים להיות יותר סלקטיביים ולאפשר רק למספר מצומצם של פסטיבלים להקרין את הסרטים.
"ילדת יום רביעי"
במאית: לילי הורבאת' (הונגריה, 2015)
למרבה השמחה, הסרט ההונגרי דל התקציב "ילדת יום רביעי", שזכה בפרסים בבכורה העולמית שלו בפסטיבל קלרובי וארי הנחשב בצ'כיה, הגיע לחיפה. איזה יופי של סרט. איזה משחק מושלם. קינגה וצי, בתפקיד ראשון בקולנוע, היא ללא ספק תגלית השנה בקולנוע העולמי. וצי מגלמת את מיה, נערה בת 19 שננטשה על-ידי הוריה וגדלה בבית יתומים. היא עצמה אם לילד בן 5, שגדל אף הוא בבית יתומים. אלא שמיה לא נטשה אותו - אך בשל אורח חייהם הפרוע של מיה ובן זוגה, עברם הפלילי ונטייתה של מיה להרס עצמי, רשויות הרווחה פסקו שהילד יגדל תחת השגחה. פרויקט שיקום חברתי חדש, המעודד תושבים קשי יום לפתוח עסקים מקומיים במימון ציבורי, הוא הסיכוי של מיה להשתחרר מהתלות בבן זוגה האלים, מהחיים בדוחק, והוא גם הסיכוי שלה לקבל חזקה על הילד שלה.
"פידליו: המסע של אליס"
במאית: לוסי בורלטו (צרפת, 2014)
סרט ביכורים יפה ומעניין, שהתרגום העברי עושה עמו חסד: במקור הוא נקרא "פידליו: האודיסאה של אליס", כשבפועל, אליס לא עוברת אודיסאה. היא עוברת מסע לא ארוך בלב ים על אניית משא בשם "פידליו" - אמנם לא מסע קצר כמו מסעה של "פידליו", האופרה הכושלת (ועל כן היחידה) של בטהובן, שחיי הבמה שלה היו קצרים, אבל גם לא מסע ארוך מספיק על מנת שאליס תעבור שינוי במהלכו.
השחקנית היוונייה המקסימה אריאן לאבד (שכיכבה אשתקד בסרט הישראלי "הבן של אלוהים" של גיא נתיב וארז תדמור), מגלמת היטב את אליס, אישה צעירה ויפה, מכונאית אניות במקצועה. המקצוע הפיזי והתובעני מקשה עליה לשמור על קשרי זוגיות. במשך שבועות היא בלב ים, רחוקה מקרוביה ומבן זוגה האוהב. היא מוקפת גברים, שרובם ככולם היו שמחים לשכב איתה. ביניהם הקפטן, שבעבר היה ביניהם רומן סוער.
"התפוצצות"
במאי: סילאס צומרקאס (יוון, 2014)
זהו סרט כמו נבואי, כיוון שהוא הופק טרם המשבר הכלכלי העמוק שפוקד את יוון, והוא מספק קווים להתהוותו. העלילה מספרת על אישה צעירה, יפה וייצרית בשם מריה. בעלה רב-חובל במקצועו, הוא אהבת חייה, והשניים ושלושת ילדיהם הצעירים חיים תחת קורת הגג המשפחתית המורחבת, עם הוריה של מריה, אחותה ובעלה. מריה עובדת כקופאית במינימרקט המשפחתי, ויום אחד היא מגלה שאימה העלימה כספים מקופת העסק, וחמור לא פחות: היא העלימה מס באופן שיטתי. מאותו רגע, עיניה של מריה נפקחות פתע: היא מגלה עוד דברים שלא שמה להם לב קודם, כמו למשל, הבריאות הנפשית של ילדיה, ודברים שקשורים בחיי הנישואין שלה - היא מזהה רמזים ומגלה שבעלה בוגד בה. כעת היא לבד מול העולם, ושפיותה נמצאת בסכנה. תהיו נחמדים לעצמכם ואל תחמיצו.
"אורסון וולס: צללים ואור"
במאית: אליזבת קאפניסט. תיעודי (צרפת, 2015)
אמנם סרט הטלוויזיה האסתטי הזה לא מחדש דבר אודות גאון הקולנוע המנוח, שהשנה מלאו מאה שנים להולדתו. עבור מי שעקב אחר הקריירה של וולס, שהייתה מרשימה כפי שהייתה טראגית, עשירה כפי שהייתה מוחמצת; ואחר הראיונות שנערכו עמו (רבים מהם ניתן למצוא ביוטיוב), הסרט הנו על סף האזוטרי. כמו סרט תיעודי המופק עבור תלמידי בית ספר, הוא מכיל מעט מכל דבר. מעט מרואיינים, מעט קטעים מתוך סרטים, מעט קטעי ראיונות, כל זאת בליווי קריינות. 55 דקות בדיוק, כמו מתוזמן עם צלצול בית הספר המבשר על יציאה להפסקה. מי היה אורסון וולס? מה ניסה להוכיח לעולם, לעצמו? האם הסתירות הפנימיות שבו הטילו צל על גאונותו? מה הניע את האיש הדיכאוני, הזעוף, עם הצחוק המתגלגל, העצב בעיניים ועודף המשקל הקיצוני? כיצד חוו אותו נשותיו, בתו, אנשי צוות שעבדו עמו? שאלות אלה ורבות אחרות נותרות ללא מענה, ולמעשה הסרט מבלי משים שולח את הצופה הסקרן אל מדפי הספרים, אל הביוגרפיות הרבות שנכתבו אודותיו. אך עבור הדור החדש, שאינו קורא ספרים ושלא הכיר את אורסון וולס ואת מורשתו הקולנועית, ועבור כל המבקש להיזכר ביוצר הדגול, הסרט מהווה הזדמנות טובה להכיר.
"הניסוי"
במאי: מייקל אלמרידה (ארה"ב, 2015)
משהו השתבש בהפקה הזו. יתכן שהתקציב נגמר מוקדם מהצפוי או שהבמאי והתסריטאי, מייקל אלמרידה, הותש במלאכת כתיבת התסריט. כך או כך, הפער בין מחצית השעה הראשונה של הסרט לבין השעה שלאחריה הינו כה קיצוני, עד שנדמה שמישהו התעייף ונטש באמצע הדרך. חצי השעה הראשונה היא מופת דרמטי: העמדה קולנועית של הניסוי ההיסטורי של מילגרם - ניסוי שנוי במחלוקת אך פורץ דרך, שנערך בראשית שנות ה-60 באוניברסיטת ייל שבארצות-הברית, על-ידי הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם, שדמותו עומדת במרכז הסרט.
מילגרם ביקש לבדוק את הנטייה האנושית לציית לסמכות, בניסיון להבין את הציות הכמו אוטומטי של הגרמנים בימי הנאציזם. אך כשמסתיימת המחשת הניסוי למעשה מסתיים הסרט. יותר נכון: מסתיים העניין של אלמרידה בדמותו המרתקת של מילגרם. גם שחקנים מעולים כפיטר סארסגארד ווינונה ריידר לא מצילים את המצב.
מכאן ואילך מספרת הדמות על חייה, בקריינות משמימה ובבימוי חסר חן, שנמשכת עד מותו בטרם עת של האיש. כיצד שינה המחקר את חייו המקצועיים והאישיים של מילגרם או את תפישת עולמו אודות הטבע האנושי? ומדוע שלא להפליג בדמיון ולבחון את השפעת המחקר על חייהם של אלה שהשתתפו בניסוי? או כל המשך עלילתי אחר. עדיף כבר לצפות שוב ב"הנחשול".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
