ההתנגדויות המוזרות ביותר שהוגשו בשוק הנדל"ן

סיפור ההתנגדות לשדה התעופה של ת"א (שדה דב) הוא דוגמא מצוינת לטרנד ההתנגדויות הפופולרי כל כך: במשך שנים התנגדו השכנים שגרים בסמוך להפעלת השדה, בגלל הרעש, הזיהום והסכנה שכרוכים בנחיתה והמראה של מטוסים. ואז הגיעה ההחלטה לפנות את שדה דב - והשכנים החלו למחות ולהתנגד לבנייה החדשה שתצוץ מולם, ותחסום להם את הים. לאמיתו של דבר, רוב הציבור אפילו לא טורח לקרוא את השלטים הלא ממש מובנים התלויים ברחובות ומגלים - בשפת סתרים כמעט - שבסמוך לביתו עומדת לקום תוכנית חדשה. עם זאת, רשויות מקומיות, יזמים, תושבים מודאגים וארגוני סביבה מתכתשים על בסיס יומיומי בוועדות התכנון השונות, ומנסים להשפיע ולו במשהו על עיצוב מרחבי המחיה של כולנו. הדבר הזה קורה במסגרת דיוני ההתנגדויות, שם משמיעים הצדדים את נימוקיהם לביטול או לשינוי התוכנית. לכל המשתתפים במשחק הזה יש אינטרסים, חלקם גלויים ואחרים פחות, ולא תמיד יש בסוף הדרך מנצח מובהק.

אספנו כמה התנגדויות מעניינות, אקטואליות והיסטוריות כאחד, שמלמדות על כוחם ועל חשיבותם של הליכים אלה.

נתב"ג 2000: מחלקים את הרעש

הקמת טרמינל 3, הידוע בשם נתב"ג 2000, לוותה במאבקים רבים. רק בימים האחרונים התקבלה החלטה דרמטית של בג"ץ, שהפך את החלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים, ופסק כי רוב הנזקים שנגרמו לתושבי היישובים הסמוכים הם "בתחום הסביר" ואינם מקנים להם זכות לפיצוי.

למאבק לקבלת הפיצויים קדם מאבק קשה וכושל לא פחות עוד בשנות התשעים, מול המועצה הארצית, לשינוי תוכנית המתאר הארצית להרחבת נתב"ג.

"בדיונים על אישור התוכנית מול המועצה הארצית התחולל ויכוח גדול באשר לשאלה לאיזה אזור יוקצה הרעש ואילו אזורים ייהנו משקט יחסי", אומר עו"ד משה רז-כהן, שייצג רבים מתושבי היישובים בתביעת הפיצויים שהסתיימה באכזבה. "עמדו אז זו מול זו שתי תבניות תפעול: ה-V הפתוח - שהפחית את הרעש לאור יהודה והעלה את המפלסים ביתר היישובים; והתבנית הגמישה - שהעלתה את עוצמת הרעש באור יהודה והקלה על היישובים האחרים. המועצה הארצית בחרה בתבנית הגמישה, ואור יהודה פנתה לבג"ץ, אבל הוא בחר שלא להתערב".

לאור הפגיעה בתושבי אור יהודה, המועצה הארצית התנתה את אישור התוכנית בכך שרשות שדות התעופה (רש"ת) תכין כתב שיפוי לתושבים, שישמש בקביעת שווי הפיצוי. על סמך כתב השיפוי הם פנו לערכאות בעניין ירידת שווי הנכסים, אולם כאמור, זה לא עזר להם.

תמיר שאבי, ראש עיריית אור יהודה באותם ימים: "התוכנית היתה הדבר הכי גרוע שהמדינה יכלה להוציא לפועל. מומחים עולמיים העדיפו את ה-V הפתוח מטעמים של בטיחות, קיבולת, מרחקי הסעה בתוך השדה, גמישות תפעולית והשפעה סביבתית כמו זו של הרעש. אבל בגלל לחצים פוליטיים של ישובים מסוימים מצפון לשדה הוחלט לאשר את התוכנית הקיימת. הטרמינל היה צריך להיות במקום אחר לגמרי".

הולילנד: ישיבה אחת, שש שעות, 800 התנגדויות

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה לו מאות ההתנגדויות שקמו במהלך הדרך לפרויקט הענק שצץ בשכונת הולילנד בדרום מערב ירושלים היו מתקבלות.

בדיונים המשפטיים בפרשה נודע דבר הקשר הפסול בין היזמים לחברי הוועדה המקומית, שחלקם הורשעו ונשלחו למאסר. אולם עם הזמן עלו תהיות גם בנוגע להתנהלות הוועדה המחוזית שאישרה בסופו של דבר את הפרויקט, ובמיוחד בנוגע להתייחסותה לשלל ההתנגדויות שהוגשו לפרויקט מצד גופים ציבוריים סביבתיים וכן מצד תושבים בשכונות סמוכות.

הדיון בכ-800 ההתנגדויות שהוגשו לתוכנית החל בסוף שנת 1996, והוקדשה להן ישיבה אחת בלבד, בת שש שעות. בעקבות איום המתנגדים לפוצץ את הישיבה, הוחלט על קיום ישיבה נוספת, אולם בחלוף חודשים מספר אושרה התוכנית, בלי שהטענות זכו להתייחסות של ממש. עו"ד נעמי וייל ייצגה בין היתר את ועד תושבי רמת שרת הסמוכה. היא הגישה ערר למועצה הארצית, וזו מתחה ביקורת חריפה על התנהלות הוועדות שמתחתיה, והורתה להחזיר את הדיון לוועדה המחוזית, שתחליט בעניין גובה וצפיפות הבנייה. אלא שאז משהו מוזר קרה, והוועד הודיע לוייל כי הגיע לסיכום עם המאכער שמואל דכנר, שלפיו יקבל פיצוי בתמורה להסרת ההתנגדות.

ההסכם "העלוב", לדעת וייל, "לא היה שווה את הנייר שעליו נכתב". בדיעבד גם התברר שהוועד כלל לא ייצג את תושבי השכונה אלא רק כמה נציגים ספורים. "כשהגענו לוועדה המחוזית בפעם השנייה, בהוראת המועצה הארצית, נשארתי כמפקדת בלי צבא מאחורי", נזכרת וייל. "דווקא אחרי שהצלחנו במועצה הארצית, התוכנית שאושרה לבסוף בוועדה המחוזית היתה גרועה בהרבה".

"שנים אחרי הקמת המתחם", מספרת וייל, "נמנעתי מלנסוע ליד הולילנד. הרגשתי כאב פיזי ממש. לדעתי צריך לבחון גם את התנהלות המחוזית בפרשה".

מגדל אסותא: "צל ושינוי משטר הרוחות"

התנגדות נוספת שמדגישה את הכוח של פעולה מאוחדת מצד שכנים לתוכניות, היא זו של התושבים בסביבת מתחם בית החולים אסותא בצפון ת"א, שם נבנה בימים אלה - על מגרש בשטח 8.5 דונם - מתחם שיכלול שני בנייני מגורים בני 26 קומות ועוד שני בניינים קטנים לשימור, על השטח שבו עמד המבנה ההיסטורי של בית החולים. כל זה, באזור שרוב הבניינים בו הם בני 4-3 קומות.

רשימה חלקית של מי שהוזכרו כרוכשי דירות במגדלים כוללת את אהוד ברק, גליה מאור, הראל ויזל, אלי יונס, ישי דוידי, האדריכל משה צור (שתכנן את הפרויקט) ואחרים.

בתחילה נקבע דיון בתוכנית בוועדה המחוזית, בלי שהוועדה המקומית תשמע את התנגדויות הציבור. בעקבות זאת פתחו התושבים במחאה ציבורית, שכללה בין היתר הפגנה המונית בהשתתפות אמנים. בעקבות הלחץ הציבורי הורתה הוועדה המחוזית להחזיר את התוכנית לוועדה שמתחתיה ולדון בטענות התושבים.

מאות התנגדויות הוגשו כנגד התוכנית, ובהן זו של החברה להגנת הטבע, שטענה כי התוכנית "תיצור מגדל אשר יהווה 'נטע זר' במרקם הייחודי באזור אשר שמר על מאפייניו הייחודיים ומהווה המשך של העיר ההיסטורית; תגביר את המחסור הקיים גם כך בשטחים ירוקים בשכונה; תוסיף זיהום אוויר, רעש ועומס תנועה לאזור; והמגדל יצור השפעות סביבתיות קשות כגון צל, שינוי משטר הרוחות ועוד".

התושבים טענו כי תוכניות בעלות השלכה כה ניכרת על אופי הסביבה ועל קו הרקיע, מחייבות שיתוף ציבור. כעבור זמן קצר זקפו התושבים לזכותם הישג לא מבוטל, כאשר בעקבות המלצה של הוועדה המקומית קיצצה הוועדה המחוזית בגובה המגדלים והעמידה את מספר הקומות המקסימלי על 26, ולא 38 כדרישת היזמים. בנוסף, נדרשו היזמים לבנות לפחות 100 מקומות חניה נוספים במתחם, מעבר לתקן החניה במקום, שזכות השימוש בהם תינתן לתושבי הסביבה בלבד.

העיר הלבנה: רק 210 התנגדויות לתוכנית המתאר

לפני שבועיים, בתום שש שנות הכנה, אישרה הוועדה המחוזית של ת"א למתן תוקף את תוכנית המתאר הכוללת הראשונה לעיר ת"א, שקובעת את מגמות התכנון של העיר עד לשנת 2025, ובכלל זה את ייעודי הקרקע השונים, את גובה וצפיפות הבנייה בכל אזור ואת צירי התחבורה המרכזיים.

ביחד עם עשרות אלפי יחידות הדיור הקיימות כבר בתוכניות מופקדות, העמידה תוכנית המתאר את פוטנציאל התכנון העירוני לעשור הקרוב על 200 אלף, יותר מפי שניים ממספר יחידות הדיור הקיימות בעיר היום. עוד מגדירה התוכנית פוטנציאל לתוספת מיליוני מ"ר בנוי לשטחי תעסוקה ומסחר.

התוכנית הופקדה בוועדה המחוזית כבר לפני שנתיים, ומאז ועד אישורה הוגשו בעניינה מאות התנגדויות בידי תושבים, בעלי עסקים, יזמים, מתכננים, ארגוני סביבה ורשויות שכנות. אפילו מהנדס העיר ת"א, עודד גבולי, הגיש התנגדות לתוכנית, עם הפקדתה במחוזית, וביקש להגדיל התכנון למגורים. את השגותיו השמיע גבולי, כמו שאר המתנגדים, באוזני חוקר שמינתה הוועדה המחוזית לשמיעת ההתנגדויות, המתכנן זאב עמית, באחת מ-19 הישיבות שערך לצורך זה.

צילי בר-יוסף, מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעירייה, מספרת: "לתוכנית המתאר שהוכנה, שמשפיעה על מאות אלפי תושבים, הוגשו רק כ-210 התנגדויות. לתוכנית המתאר של חיפה, למשל, הוגשו כ-1,200 התנגדויות".

לדבריה, "הדבר נובע מכך שאצלנו התהליך נעשה בדגש על שיתוף הציבור. כ-1,700 תושבים השתתפו במפגשי קבוצות ובמפגשים אזוריים שפורסמו בעיתונות ובאמצעים אחרים, ושבהם הצגנו את המצב הקיים ואת החלופות השונות. המפגשים האלה נערכו בבתי ספר ובמתנ"סים, כך שאנחנו באנו אל התושבים, ולא להיפך. בנוסף, אנשי אגף ההנדסה ישבו וענו לשאלות של תושבים בפייסבוק וחילקנו לתושבים חוברות שמסבירות מהי בעצם תוכנית מתאר. אני חושבת שהצעדים האלה, שנעשו כבר בשלב די מוקדם של קידום התוכנית, היו בוני אמון, ורואים את התוצאות".

ספדיה נקברה וקמה

תוכנית המתאר המחוזית להרחבת הבירה, הקרואה על שמו של מתכננה, האדריכל משה ספדיה, היא דוגמא להצלחת מחאה ציבורית הנסמכת על טיעונים סביבתיים. התוכנית, שיועדה להתפרש על שטח של כ-26 אלף דונם ושהועלתה לראשונה ב-1998, נדחתה בתחילת 2007 על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, לאחר קמפיין מחאה של ארגוני הסביבה.

אבל מה שהירוקים מכתירים מאז כהצלחה, יש מי שרואה דווקא ככישלון, במיוחד נוכח נסיקת מחירי הדירות והיצע הדירות הדליל בה.

תוכנית ספדיה כללה הרחבה של השטח הבנוי של העיר לכיוון מערב, אל עבר הרי ירושלים (שטח שסופח לעיר עוד בשנת 1992), והקמת 20 אלף דירות בשני מתחמים עיקריים: הר חרת המצוי מדרום למבשרת ציון, ורכס לבן, שבמרכזו המושבים אורה ועמינדב. המטרה - שמירה על רוב יהודי בבירת ישראל, והשארת צעירים משכילים בתחומי העיר.

התוכנית גררה ביקורת קשה, שלפיה מימושה יכלה שטחים נרחבים בעלי טבע ונוף ייחודי. עוד נטען כי התוכנית תעודד פרבור שיגדיל תלות ברכבים פרטיים ואת כמות תאונות הדרכים, יצריך השקעה מסיבית בתשתיות ויפגע במרכז העיר ובעסקים הפועלים בו, שבאמצע העשור הקודם עוד התקשו להתאושש משנות האינתיפאדה ונלחמו לשרוד נוכח עבודות הקמת הרכבת הקלה. המתנגדים טענו עוד כי לעיר עתודות קרקע מספיקות בתוך השטח הבנוי.

לקראת סוף 2006 הודיע ראש העיר דאז, אורי לופוליאנסקי, על הסרת תמיכתו מהתוכנית, ועל כוונתו לבנות בתוך העיר. חודשיים אח"כ פורסם דו"ח מינהל התכנון שקבע כי בירושלים יש מספיק עתודות קרקע חלופיות. בדיון מכריע במועצה הארצית, בתחילת 2007, הוחלט ברוב גדול לדחות סופית את התוכנית.

אלא שמקץ עשור לניצחון הארגונים הירוקים, הסכנה לשטחים הירוקים במערב העיר עדיין כאן, ואולי אף ביתר שאת.

בימים אלה דנה הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור (הוותמ"ל - ועדת-על שאמורה לקדם תוכניות בזמן קצר) בתוכנית לשכונה חדשה ברכס לבן, באזור שיועד לאחד הפרויקטים בתוכנית שבוטלה לפני שמונה שנים. מתחמים נוספים מהתוכנית ההיא, לרבות בהר חרת, נבחנים גם הם לצורך תכנון ופיתוח, כך שבעצם אפשר לומר שתוכנית ספדיה עדיין כאן - אגב, בניגוד לעמדת העירייה. "מדובר בתכנון חפוז לאלפי דירות בלי כל תיאום עם הרשויות המקומיות, ובלי פתרון לתנועה מכיוון זה לירושלים שכבר היום סתומה", אומר עו"ד איל מאמו, מנהל מחלקת תכנון ובנייה במשרד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות', המייצג את המועצה האזורית מטה יהודה, שמתנגדת לתוכנית. תושבים, גופים ירוקים, עיריית ירושלים, קק"ל בעלת הקרקע - כולם מתנגדים, אך הוותמ"ל ממשיכה לדון במחשבה שאפשר לכפות תכנון כזה".

ואמנם, מי שמקדם את התוכניות הללו הם בעיקר משרד האוצר, דרך רשות מקרקעי ישראל ומינהל התכנון, המבקשים לתת מענה להחרפת משבר הדיור והלחץ הציבורי לבנייה המונית של מתחמי מגורים.

אל מול המתנגדים שנערכים עכשיו לקרב מחודש, ישנם מי שסבורים שרק בנייה במערב ירושלים תציל את העיר מפני נטישה המונית של צעיריה. בדו"ח שהכינה ד"ר רינה דגני מקבוצת גיאוקרטוגרפיה עבור משרד הבינוי, נכתב כי הפער בין עוזבי העיר לאלה שהגיעו מבחוץ להשתכן בה, עמד בין השנים 2009 ל-2013 על כ-38 אלף תושבים לטובת העוזבים. עוד נכתב שם כי הביקוש השנתי לדירות חדשות בירושלים, במגזר היהודי, עומד כיום על כ-3,250, וכי "למעט רכס לבן, אין כעת שכונה מתוכננת בעיר ל-2,000 דירות". לעמדת מחברי הדו"ח, "קידום ההתחדשות העירונית מחייב לקשור אליו שכונות חדשות כמו רכס לבן". ואף מילה על מזרח העיר.

פארק קרית ספר בת"א

הישג נוסף להתאגדות תושבים היה במאבק במתחם קריית ספר בלב ת"א. בתום מאבק בן 15 שנים קיבלה הוועדה המחוזית את עמדת העירייה והתושבים, המאוגדים תחת "ועד הפעולה למען מתחם וגן קריית ספר", לפיה לא יוקמו במקום מגדלי מגורים.

מדובר על מתחם בשטח של 27 דונם, בין הרחובות יהודה הלוי, לינקולן, וילסון, סעדיה גאון ועמרם גאון. עד לשנת 2011 פעלו במקום מבנה של משטרת ישראל וחניון ציבורי, ובחלקו הפונה לרחוב לינקולן ישנם עד היום כמה מבנים המשמשים מוסדות שונים, בהם משרד הביטחון. לתושבים חברו במאבק כמה ארגונים ירוקים, שתבעו לבטל את התוכנית, שעברה גלגולים והצעות פשרה רבים, ושבגרסה המקורית דיברה על הקמת 14 מבנים במקום, מהם 10 מגדלי מגורים ומשרדים.

בשנת 2007, בשיא המאבק, פרסם מינהל מקרקעי ישראל מכרז להקמת חניון במתחם. היזם שזכה במכרז החל בעבודות להכשרת הקרקע, בלי שהיו בידיו ההיתרים הנדרשים. התושבים והעירייה פנו לבית המשפט, וזה קבע כי לא ניתן להקים במקום חניון, וכי על העירייה להגיע להסכם עם המינהל לעניין העברת זכויות בנייה במקום לאזור אחר בעיר, עד להפקדת התוכנית.

כיום משתרע על פני המתחם כולו פארק רחב ידיים המשמש את כלל הציבור, על פי החלופה המקורית שהציעו התושבים לאורך כל שנות המאבק.

היזם ירוק והמתנגדים ירוקים

כל יזם המבקש לקדם תוכנית בינוי, מקווה לא להעיר מרבצם את הארגונים ה"ירוקים", כמו החברה להגנת הטבע ועמותת אדם טבע ודין, הנחשבים למייצגים את האינטרס הציבורי ומוסמכים להופיע בפני ועדות התכנון השונות.

כך היה במקרה של פרויקט פינוי בינוי מכוח תמ"א 38 ברחוב אבא הלל סילבר 51-53 ברמת גן, שם ביקש היזם, קרן ההשקעות "בית וגג", להרוס שני מבנים בני שלוש קומות ולהקים תחתם, בדרך של איחוד וחלוקה ותוספת אחוזי בנייה, מגדל מגורים בן 22 קומות. לטענת עמותת אדם טבע ודין, שהגישה התנגדות לתוכנית, הגדלת מספר יחידות הדיור מ-26 ל-79, כפי שמציעה התוכנית, תביא לקטסטרופה אורבנית של ממש. את עיקר טענותיה, עם זאת, מפנה העמותה לעיריית רמת גן ולא ליזם: "התוכנית מהווה חלק מההליכים הרבים שבהם נוקטת עיריית רמת גן במסגרת תכנון נקודתי להעלאת הצפיפות בעיר, ללא תכנון כולל וללא התייחסות לצורכי ציבור, תשתיות ועוד".

הפרויקט תוכנן בשכונת חרוזים בעיר, הידועה במחסור חריף של שטחים פתוחים, ובמספרם הרב של מיזמי תמ"א 38 הנבנים או המתוכננים בה - בהם כאלה הכוללים הריסה ובינוי מחדש. עוד טוענת העמותה בכתב ההתנגדות כי "התוכנית אינה מביאה בחשבון את מצב השטחים הפתוחים בעיר ובשכונה בתחומה חלה התוכנית... מובן כי תוכנית המגדילה את כמות יחידות הדיור (ואת כמות הנפשות) באופן כל כך משמעותי, תוך שאינה מקצה שום שטח לצורכי ציבור, רק תגדיל את המחסור הקיים ממילא".

היזם, מצדו, מלין על התנהלות העמותה, שלדבריו "תוקעת את הפרויקט כבר לפחות חצי שנה".

"בכל העולם המערבי ניתן לראות מגמה רבת שנים להגבהת תוואי המגורים באזורי ביקוש - בדגש על צירים ראשיים לתנועה", אומר אייל גיצלטר, שותף בקרן, והוא מפרט את הטיעונים הסביבתייים של החברה בפני הוועדה המקומית: "מדינת ישראל נמצאת בפיגור רב אחרי המגמה הזו ואת משמעות הפיגור כולנו מרגישים במחירי הדיור. הוועדה המקומית הגדירה בתוכנית המתאר העירונית, בצדק רב, שציר אבא הלל יהפוך לציר לבנייה גבוהה, בהמשך טבעי למגדלי צ'מפיון, בסר ומשה אביב שבסביבתו. 20 הקומות בתוכנית שלנו, שהן למגורים ולא למשרדים - נמוכות משמעותית בהשוואה לנוף של הרחוב".

באדם טבע ודין לא נשארו חייבים, ולצד טענות בדבר כשלים פרוצדוראליים בהגשת התוכנית והשגות לגבי סמכות הוועדה המקומית לדון בה, הדגישו כי "אמנם בנייה עירונית היא דבר חיובי על פי העקרונות הסביבתיים של העמותה, אך זאת רק כל עוד עקרונות אלו אינם באים על חשבון רווחת החיים ואיכות החיים של התושבים העירוניים".

בינתיים הוועדה המקומית ממשיכה לבחון את התוכנית על ההתנגדויות לה, ורק ימים יגידו איזה סוג של "ירוק" ינצח - זה שבו דוגל הארגון הסביבתי, או זה שעליו חושב היזם.

התנגדויות מוזרות: השכן שלא רוצה שיציצו לו

לצד התנגדויות כבדות משקל של תושבים ושל גופים ציבוריים המושמעות בפני ועדות התכנון, יזמים רבים המבקשים לקדם פרויקטים נתקלים במופעי סרבנות תמוהים משהו. הטיעונים של חלק מההתנגדויות האלה נשמעים אולי מוזרים, אך כאשר ליזם - למשל בפרויקט פינוי בינוי - דרושה הסכמת בעלי הדירות לתחילת ביצוע הבנייה, ההתייחסות לכל דייר סרבן כזה נעשית בכובד ראש.

התנגדות שהגיעה לוועדה המחוזית בפ"ת עסקה בשינוי תב"ע לצורך הוספת קומות בבניין. אחד הדיירים בבניין שכן הגיש התנגדות לבנייה עצמה, כמו גם לבקשה להגביה את הבניין. עו"ד דוד בסון ממשרד הרטבי, בורנשטיין בסון, המייצג יזמים בתחום הנדל"ן, מספר כי "אחת מהטענות של השכן, שגר בקומה השישית היתה שהוא נוהג להסתובב ערום בדירה, והוא חושש שיציצו לו. הוא טען שמדובר בפגיעה בצנעת הפרט ולכן אין לאשר את הבנייה. כמובן שהוועדה המחוזית דחתה את ההתנגדות".

עומר גוגנהיים, מנהל אשדר בוטיק, זרוע ההתחדשות העירונית של חברת אשדר מקבוצת אשטרום, מספר כי בפני פרויקט תמ"א 38 שהחברה מקדמת לבניין ישן ובלי מעלית במרכז רעננה, עומדת אישה עיקשת בשנות ה-50 לחייה, בעלים של דירה בבניין, שמסרבת לחתום על הסכמתה לפינוי - אלא אם יובטח לה בגמר הבנייה מטבח מפואר בדירה החדשה. "כל בעלי הדירות מקבלים את אותה דירה, לפי מפרט אחד", אומר גוגנהיים. "אנחנו מסבירים לה ש-11 דיירים בבניין חתמו, וכנראה שהם ידעו מה הם עושים, אבל כרגע עוד לא הצלחנו לשכנע אותה". לפי דרישת החוק, אגב, מספיקה הסכמה של 80% מבעלי הדירות לצורך מימוש הפרויקט, אלא שלצורך ביצוע הנוגד את רצונו של מי מהדיירים, צריכה החברה לפנות למפקח על רישום המקרקעין שייתן צו עשה לביצוע הפרויקט, הליך שעשוי לארוך חודשים.

דייר בפרויקט אחר של החברה, הפעם ברמת גן, סירב לפנות את דירתו לצורך הריסתה במסגרת פרויקט של תמ"א 38/2, בשל רצונו להשאיר בידיו את דירה מספר 7, שמבחינת הדייר הוא "מספר המזל" שלו. גוגנהיים מסביר שמטבע הדברים, פרויקט של הריסה ובנייה מחדש משנה את מספור הדירות בבניין, משום שבקומות התחתונות נבנות דירות גן, והדיירים הקיימים "מוקפצים" לקומות העליונות. לדבריו, "לפרויקט יש כבר היתר בתנאים, וכבר כמה חודשים שהאיש הזה תוקע אותו".

איציק ברוך, בעלים של קבוצת יובלים, מספר על מקרה דומה בפרויקט רמות השרון שהחברה מקדמת בשכונת מורשה ברמת השרון, הכולל הריסה של 168 דירות קיימות והקמת 588 דירות חדשות במקומן: "כל דיירי שלב א' בפרויקט חתמו על הסכם הפינוי בינוי, למעט דייר אחד שמחזיק ב-1/24 מדירת שלושה חדרים ישנה". לדברי ברוך, הדייר סירב לחתום משום שביקש לקבל דירה שלמה בתמורה לחלקו המזערי. לבסוף בית משפט חייב אותו לצאת מהדירה (וקבע שהוא ישלם מיליון שקל לדיירים בתוספת 120 אלף שקל הוצאות משפט), אבל הפארסה עיכבה את הפרויקט בשנה.

תעשיית המתנגדים

עורכי הדין

ככל שמתרבים בארצנו מספר עורכי הדין (כמעט 57 אלף, אחד או אחת לכל 145 נפשות), גדלה כמובן גם תעשיית ההתנגדויות. אמנם לא חייבים להגיע עם עו"ד לוועדה, אבל כל ההליך הפך כבר מזמן למשחק בין עו"ד בלבד. גם מי שבמקרה אין לו עו"ד זמין במשפחה, יוכל למצוא אחד שתמורת נזיד עדשים ינסח התנגדות חריפה, או לפי מודל של הצלחה בלבד.

השכנים

במשך שנים הם יקטרו שאין צל בשכונה, עד שהם יגלו שעומד לקום לידם מגדל ויזדרזו להתנגד בטענה שהוא מצל על חלון ביתם. כנ"ל לגבי בית ספר, מתנ"ס, או בית כנסת שעומד לקום בדיוק מול ביתם. השכנים הם המתנגדים הגדולים לכל תוכנית - כי היא צפופה מדי, גבוהה מדי, רועשת מדי וכו' וכו'. בשיחות סלון הם יקטרו על מצוקת הדיור, ובמקביל יעשו הכל לתקוע כל תוכנית שתעמיס חלילה עוד מכוניות וילדים על השכונה.

הירוקים

ככל שהכדור והמדינה הופכים לצפופים ומזוהמים יותר, כך עולה כוחם של הגופים הירוקים, שמנסים בכל זאת לדאוג שיישאר פה קצת טבע ואוויר. אבל במלחמה הפנימית בין שלל העמותות והארגונים (רשות שמורות הטבע, אדם טבע ודין, החברה להגנת הטבע, המועצה לארץ ישראל יפה, המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר ועוד), נראה שגם הם מתבלבלים לא אחת. פה הם נגד המגדלים, שם הם נגד הציפוף המוגזם, ובהזדמנות אחרת הם מתגדים לשכונות צמודות דופן - עד שנדמה לרבים שהאירוס והאלה חשובים להם יותר מהזוג הצעיר שמשווע לקורת גג.

היזמים

האינטרס הכלכלי משמש גם הוא כלי (אם כי נדיר יחסית) בידי המתנגדים. להבדיל מהפגיעה הקניינית שאותה ישלפו בדרך כלל "האזרחים הקטנים", האינטרס הכלכלי הוא מגרשם של היזמים. חברת פז, למשל, התנגדה בעבר לתוכנית של חברת דלק להקים לידה תחנה בעיר אילת, בשל הפגיעה בהכנסות התחנה. מהצד השני, יהיו כמובן יזמים שיתנגדו לתוכנית על קרקע שלהם, בגלל שהיא מעמיסה עליהם דרישות והוצאות מוגזמות מבחינתם.

המתכננים

הקלישאה הידועה אומרת שאויב הטוב הוא היותר טוב. אדריכלים, מהנדסים, מתכנני ערים ושלל פעילים חברתיים, אורבניסטים וכיוצא בזה יודעים להציע שלל תיקונים ושדרוגים לכל תוכנית. במקצוע התכנון אין אמת אחת אבסולוטית, וכל מי שאי פעם בנה או שיפץ יודע שאפשר היה לעשות זאת טיפה יותר נכון. רק שככה, בדרך לשרטוט התוכנית המושלמת, הזוגות הצעירים הולכים ומזדקנים.

התקשורת

תעשיית ההתנגדויות מפרנסת לא רע גם את התקשורת. כדי שהציבור הרחב ידע על קיומה של תוכנית, בקשה לשימוש חורג או הקלה, החוק קובע כי כל תוכנית שנמסרת להפקדה בוועדות צריכה להתפרסם בעיתון מודפס (שני עיתונים יומיים ומקומון).

 התנגדויות במספרים