חשבון נפש קולקטיבי

הרכיב החשוב ביותר בתפילת יום הכיפורים הוא הווידוי שמתוודים על חטאי הפרט והכלל. זו התפילה שנאמרת במהלך יום הכיפורים 10 פעמים. הווידוי הוא תנאי לכפרה שבורא עולם סולח לנו על חטאינו במהלך השנה.

המעניין הוא, שמעיון בתפילה הכה משמעותית והייחודית ליום הזה - תפילה שנאמרת אך ורק ביום הכיפורים - היום הקדוש ביותר לעם היהודי, עולה שמצד אחד, אין בה פירוט על חטאים שעוסקים בחילול שבת למשל, אכילת טריפות, או באי-הנחת תפילין וכדומה. חטאים אלו נכללים בסיכומים הכלליים של תפילת העל חטא, אך לא באופן פרטני.

מצד שני, יש ברשימה הזו ובשפי רב, פירוט נרחב של עבירות שבין אדם לחברו, בין אדם למשפחתו, בין אדם לחברה שבה הוא חי. הפירוט הזה כולל אי-נתינת צדקה, התעלמות מצורך של משפחה או חבר, דיבור המעליב את השומע, נדרים ושבועות לשווא, על שקר, לשון הרע, רכילות, על צער בני משפחה וחברים, אי-כיבוד הורים, שוחד, לעג על האחר, על גאווה, על עקשנות ועוד ועוד.

הריבוי והפירוט של עבירות שבין אדם לחברו באים על מנת לחזור ולהדגיש כמה חמורות הן עבירות אלו. שהרי כבר נפסק בהלכה, שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שיפייס וירצה את זה שחטא נגדו.

הבעיה היא, שבעצם בחטאינו כלפי הזולת יש לנו תמיד אלף טיעונים והצדקות מדוע נהגנו כפי שנהגנו. אבל הצידוקים הללו אינם מתירים לנו את הפגיעה באחר. פעם סח לי אחד מגדולי הפסיכולוגים את התזה המעניינת הבאה: כשילד קטן מרביץ לילד אחר בגן, והגננת שואלת אותו "מדוע", לא פעם הוא יענה "ככה". פשוט כי ככה בא לו. כשהוא גדול, יש לו טיעונים משכנעים יותר לכאורה - מדוע פגע או היכה את האחר פיזית, מילולית או נפשית, אבל זה אותו "ככה". רק שהגיל, הניסיון ויתר התבונה מאפשרים לו לצקת תוכן לאותו טיעון "ככה" ילדותי. זה אותו ככה, רק ארוך יותר ואולי גם משכנע יותר. אך למעשה זה בדיוק להיפך. ה"ככה" של הפעוט בגן הוא טהור-תמים משהו. הטיעונים שלנו הם הרבה יותר זדוניים למרות עטיפת הצלופן שאנו מנסים לעטוף אותם.

זו הסיבה שבתפילה החשובה ביותר בשנה, ביום החשוב ביותר ליהדות, אנו נדרשים לשוב ולהתוודות פעם אחר פעם, באותו נוסח על שעוללנו לזולתנו. דומה כי לא אחטא, אם נקבע, כי ישנו גם חטא קולקטיבי של מדינת ישראל - חטא שחטאנו בצרות-עין.

לאט-לאט, בהתמדה, בנחישות ובעקביות, אנו הופכים יותר ויותר לחברה צרת-עין. הקנאה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם. אבל יש הבדל גדול בין קנאה - מידה גרועה ככל שתהיה - לבין צרות-עין וחוסר פרגון.

קנאה יכולה להתבטא בדרך-כלל במישהו שאנו בתחרות איתו. אבל גרועה ככל שתהיה, היא עדיין של אחד מול חברו. נראה כי איש מאיתנו אינו מקנא בעושרו של ביל גייטס למשל. כי זה רחוק מאיתנו. לא נגיש. לא משפיע עלינו פסיכולוגית. ככל שמושא הקנאה רחוק מאיתנו - ככה קל יותר לפרגן לו. יותר סביר שנקנא בחבר לספסל הלימודים. זה שתמיד נספר עליו בשיחות סלון - "מי היה מאמין שייצא ממנו משהו כזה. מי חשב שהוא יכול להגיע למשהו? זה שהיה המופרע של הכיתה? דווקא הוא? וכו' וכו'". זה הקרוב אלינו יהפוך לרוב למושא לקנאה.

לעומת זאת, צרות-עין היא כלי ביטוי נרחב יותר לחוסר פרגון. זו פרספקטיבה רחבה יותר לעין רעה. זו אולי לא קנאה שמוציאה אותנו מדעתנו, אבל זו רעה חולה. החברה שלנו מתחילה להיות מובלת יותר ויותר מנקודת מבט של צרות-עין. אתה יושב מול מקבלי החלטות, ואתה רואה את קו החשיבה: הם לא מגיעים לפתור בעיות. הם קודם כול אומרים "לא". למה? - ככה! ולא בגלל שהם ברובם מלומדים - הם יודעים גם לצקת תוכן לאותו 'ככה' קטנוני.

מדהים לראות כיצד אנשי רגולציה אומרים לך - "אם אני מתפרנס לא רע מ-30 אלף שקל ברוטו לחודש, אין סיבה שרופא גדול ככל שיהיה, לא יקבל אותו שכר". זו הגישה. גישה של צרות-עין. אותה גישה קיימת גם במשפטיזציה. זה כבר לא המותר והאסור. החוק היבש. זה כבר הרבה מעבר. זה המתאים והלא מתאים. הנראות הציבורית. ומי יוצר את הנראות הציבורית, אותה כותרת שעוסקת בצרות-עין. הפכנו את צרות-העין למקצוע מוביל במשק.

שימו לב במה אנו עסוקים רוב הזמן כחברה, ותיווכחו לדעת שעיקר הנושאים עוסקים בצרות-עין. "לי אין, אז גם לך לא יהיה". "לי יש, אז יהיה רק לי". בעבר עוד התביישנו בכך. היום צרות-העין הפכה למקצוע. לנורמה. למשהו שניתן לשים אותו על השולחן. לנופף בו. וזה לא שלפעמים ממול יושב טייקון, איל-הון או חברה מרושתת, שיש להם תיאבון רב מדי, שהדרישות שלהם גובלות בחזירות. זה קיים. אבל מזמן עברנו את קו האמצע. וכך יותר ויותר אנשים מעדיפים להיות רחוקים מכאן ככל האפשר. מדוע? כי אי אפשר יותר ככה. כי כל קשר עם כל אחד שבעבר היה לגיטימי, הופך היום למשהו שאתה צריך להתנצל עליו. לנפק הסברים. אם נושא תפקיד כזה או אחר נפגש עם מאן-דהוא, זה הופך להיות מיד חשוד. זו צרות-עין במיטבה.

טוב נעשה אם בערב יום הכיפורים נחשוב על צרות-העין הקולקטיבית שלנו, וננסה להתעלות מעליה, להמעיט בה - רגע לפני שנהפוך למדינת סדום. אנחנו מאוד קרובים לחצות את נקודת האל-חזור; נקודה שאיש מאיתנו לא היה רוצה להיות שם, אבל כשנהיה שם, זה יהיה מאוחר מדי. בואו ניקח את יום הכיפורים הזה כיום של חשבון-נפש קולקטיבי נגד צרות-העין שהחלה לאפיין כאן כל החלטה. העיסוק הזה, באנרגיות השליליות, גוזל מאיתנו את משאב הטבע הכי חשוב שלנו, של כל אחד מאיתנו. ככל שכל אחד מאיתנו יעסוק יותר זמן באנרגיות חיוביות, יוטב לו, לזולתו, למשפחתו, ליקיריו ולחברה כולה.

גמר חתימה טובה.