מירי רגב והמונה ליזה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עשה תרגיל מכוער למירי רגב כאשר מינה אותה לשרת התרבות (ספורט זה בסדר). הוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה. הוא מכיר מספיק טוב את מירי כדי לדעת שבין אם קראה או לא קראה סופר כזה או אחר, היא לא אישה תרבותית.

על-ידי מינוי אישה פשוטה וחסרת תרבות לשרת התרבות הוא השיג שתי מטרות: גם ירק בפניהם של שנואי נפשו, אותם "שמאלנים" שלועגים לו ואינה מקבלים את מנהיגותו; וגם עשה תרגיל, מכוער למדי, לרגב. לא היה קשה לשער שהמינוי שלה, בסופו של יום, יגרום להשפלתה. וזו תוצאה שנתניהו בהחלט לא מצטער עליה.

שיניים בריאות

הדעה הכללית היא שכל פעולותיה ודיבוריה של רגב מיועדים לאוזניהם של חברי הליכוד. זה נכון, אבל לא רק. רואים עליה שהיא חשה מצוקה אמיתית.

איך רואים? כאשר היא רואה מצלמות או יודעת על קיומן, היא מסתרקת, שמה אודם, קצת פודרה - בעיקר חיוך גדול, משהו שעל גבול הצחוק. יש לה ללא ספק חיוך יפה, שיניים בריאות, שפתיים בשריות. היא אישה נאה, בכך אי-אפשר, ולא צריך, להטיל ספק.

חיוך של מבוכה

כאשר חיוך הוא קבוע, בלי קשר לשום דבר, ברור שהוא נועד להסתיר רגשות ותחושות קשות (אלא אם כן את מונה ליזה. אם את לא יודעת מי זאת, תגידי שאת גאה בכך).

ואפשר להבין אותה - המינוי שלה לשרת התרבות הוא כמו להטיל למים אדם שאינו יודע לשחות. מה עושה אדם כזה? מכה בידיו וברגליו כדי לנסות לצוף על פני המים. וזה בדיוק מה שעושה רגב.

גאוות המצוקה

מישהו מאמין לה שהיא לא קראה את צ'כוב? כן, בהחלט. מישהו מאמין לה שהיא מתגאה בכך? ודאי שלא. מכיוון שהיא יודעת שהיא אשה שאינה צורכת תרבות, היא מנסה להתייחס לכך בהפוך על הפוך. היא לא תרבותית? היא "מתגאה" בכך. נו, בטח.

לבי לבי לך, מירי. אין לי ספק שמאחורי הצחוקים והצהלות שלך את סובלת. לא נעים להיקרא שרת התרבות ולהרגיש נחיתות לעומת אנשי התרבות שאת יודעת כי אינך נמנית אליהם. לא בגלל שלא קראת ספר כזה או אחר, אלה שטויות. אלא בגלל שאת לא מסוגלת להתנהג בצורה תרבותית, ואת לא מצליחה משום שאת לא כזאת. אני במקומך הייתי בוחר לעסוק בספורט, ולהניח לתרבות.

תפני לציפר, מירי

אם את, רגב, רוצה שמישהו יכתוב עליך שאת אשה תרבותית - סדרי לעצמך הזמנה לארוחת ערב אצל בני ציפר מ"הארץ".