רגולטורים, תנוחו

כיצד ניתן להסביר את העובדה הממאירה כי בעוד ששרי הממשלה לא חדלים מלהצהיר על כך שהם נגד הביורוקרטיה ונגד הרגולציה, הרגולציה בישראל ממשיכה ליהנות מפריחה פראית ולא מרוסנת? האם עלינו להגיע למסקנה העצובה כי ההכרזות וההצהרות של ראש-הממשלה ושרי הממשלה על רצונם להפחית את הרגולציה הן חסרות כל ערך?

שאלה מטרידה זו מחייבת להבין את הכוחות המניעים את הרגולציה; אולי בזאת תהיה לנו תרומה צנועה לריסון התופעה.

רשויות מדינה שונות, ובעיקר אלו האמונות על אכיפת החוק, מתקשות בביצוע תפקידן. הן לא מצליחות ליצור מערכות אפקטיביות שיקדמו אותנו להשגת יעדיהן. מניסיוני בעבר, מקור הבעיה אינו במיעוט משאבים אלא בדרך חשיבה וניהול לא נכונים. מכאן, שהפתרון הוא דרישות נוספות מהמגזר העסקי ועוד הכבדה על הקשיים שהוא כבר סובל מהם.

לדוגמה: דיווח מקוון למס-ערך-מוסף על כל עסקה ועסקה המבוצעת במשק על-פי גודלם של העסקים, שעליהם מוטלת חובת הדיווח. איש לא הטיל ספק בחשיבות המטרה - ומכאן עברנו לדיווח מקוון של דוחות מס-ההכנסה, בנוסף לדיווח בנייר מודפס.

והניירת לא פוסקת. זה עתה התבשרנו כי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת החליטה כי מתחילת שנת הכספים הבאה, המעסיקים יחויבו לדווח באופן מקוון למוסד לביטוח לאומי שלוש פעמים בשנה, על תשלומים לעובדים וקליטת עובדים חדשים. יו"ר הוועדה הסביר, שעד היום המוסד לביטוח לאומי שאב מידע זה ישירות מרשויות המס, אלא שהדיווח מהן לא נעשה בצורה יעילה, ולפעמים מי שנפגע היו העובדים עצמם. כלומר, כשרשויות המדינה נכשלות, מטילים חובה ועול נוספים על המגזר העסקי.

אלה הן מעט דוגמאות בלבד, שמצביעות על קו חשיבה ודינמיקה נמשכים המובילים אותנו תמיד אל הפתרון הקל ביותר: העמסת עוד ועוד דיווחים והכבדות על המגזר העסקי, נדבך על גבי נדבך.

האם כאשר נחקקת חקיקה חדשה מסוג כזה, מישהו טורח לשאול - מהי מידת ההכבדה הנוספת והעלויות הנוספות שבהן יצטרך לשאת המגזר העסקי? האם מישהו רואה בכלל את התמונה הכוללת ושואל - כמה דרישות כבר הוצבו בפני המגזר העסקי בעבר? אני סבור שלא. כל מהלך נבחן כעומד בפני עצמו, על חסרונותיו ויתרונותיו. אין ראייה כוללת; אין חשיבה לטווח הארוך; תמיד יש הצדקה עניינית למהלך הבודד.

ובמקביל, קיים גם אפיק נוסף - אפילו פורה ותנופתי עוד יותר - ליצירת רגולציה. חלק גדול מהרגולטורים בישראל שואבים את כוחם מסמכות סטטוטורית המוגדרת בחוק. הם מתחלפים תדיר ומתקופת כהונה לתקופת כהונה, וכל רגולטור חדש הנכנס לתפקיד שואף להוכיח את כוחו היצירתי ולרשום לזכותו כמה "רפורמות" אישיות חשובות.

הרפורמות ייעשו תמיד על מנת להגביר את התחרות ולהוריד את מחירי המוצרים ו/או השירותים. הבעיה היא, שלא תמיד הרפורמה אכן מוזילה את המוצרים והשירותים ומגבירה את התחרות, אבל הכותרת תהיה תמיד פופוליסטית ושובת לב.

המצב היום הוא שאנו חווים אמביציה אדירה של רגולטורים חדשים הפורצים אל התקשורת כמעט מדי יום, באופן בלתי מרוסן, ללא שליטת הממשלה ובלי שיהיו נורמות מסודרות במגזר הציבורי: מה צריך להביא לידיעת התקשורת כדי לזעזע את הציבור, ובאיזה שלב זה אמור להיות מובא. כל רעיון חדש, כל הגות חדשה של רגולטור, מוצאים מסילות אל לב התקשורת ומקבלים חשיפה ענקית ומלהיבה.

ניקח לדוגמה את ד"ר חדוה בר, שנכנסה החודש לתפקיד המפקחת על הבנקים. והנה גם היא מלאת אמביציה אישית והרבה קוצר רוח. עוד טרם הספיקה להתחמם על כיסאה החדש, וכבר היא פורצת קדימה בהצהרות לתקשורת, כי היא שואפת לאפשר לבנקים לשווק מוצרי ביטוח וכן לנתק את המערכת הבנקאית מחברות האשראי.

השאלה הראשונה שעולה היא - מה החיפזון ומה הלהיטות להצהיר כה מהר על רפורמה חדשה? הרי קיימת ועדה בראשותו של דרור שטרום, שמונתה כדין הבוחנת את הנושא, ומשקיעה עבודה. והנה בטרם השלימה הוועדה את עבודתה בנושאים אלה ממש, המפקחת הנכנסת בר כבר מזנקת וממהרת לחטוף מאותה ועדה את הקרדיט שאולי יגיע לה. ובתקשורת מצהירים מיד בהתפעלות "ראו איזה יופי, היא עקפה את הוועדה. היא לא המתינה". ועכשיו מחיאות-כפיים.

הצגה זו משקפת את חולשת הממשלה ואת חולשת המערכת כולה. בר כפופה לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, והנגידה הייתה שותפה למינוי ועדת שטרום. האם הנגידה עצמה נחפזת ואינה מוכנה להמתין למסקנות של הוועדה שהיא עצמה הייתה שותפה למינויה? או שעל-פי נורמות העבודה בבנק ישראל, המפקחת על הבנקים חופשייה לחלוטין, בטרם קבלת מסקנות הוועדה, "לגנוב את ההצגה"?

ובר מתנגשת גם עם רגולטורית נוספת, דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, המתנגדת לעמדת בר בעניין שיווק מוצרי ביטוח באמצעות הבנקים, וכך ניצוצות רגולטוריים עפים לכל עבר.

ואיפה נמצאים ממשלת ישראל וראש-הממשלה האמורים לעשות סדר בתפקוד של המערכת השלטונית? ברור שסדר לא ייעשה, כל עוד כל רגולטור הוא סוכן חופשי. זוהי המתכונת שתבטיח לנו שעודף הרגולציה יימשך.

האם ממשלת ישראל תהיה מסוגלת אי פעם לקבל החלטה בכיוון ההפוך - לחייב את הרגולטורים שאותם היא ממנה להפחית את עומס הרגולציה? עד שזה לא ייעשה, נמשיך לשמוע הצהרות שרים על הפחתת הרגולציה, ובמקביל יצירה בלתי פוסקת של רגולציות נוספות.