רחוב המוסלמי הטוב

בארבעה בספטמבר פשטו הנשרים עם שחר. שליחי המועצה העירונית של ניו דלהי - שהיא ספק-עירייה, ספק-נבחרת - השתלטו על כל צומת בדרך אוראנגזב (Aurangzeb). כל נשר נשא דלי של צבע ירוק. המברשות הוצאו, הזרקורים הודלקו, וההוראה ניתנה: למחוק. בו בשחר נמחק כמעט כל זכר לקיסר המוסלמי הגדול (והרשע), האיש היחיד לפני בוא הבריטים ששלטונו נפרש על-פני כל תת היבשת ההודית, מאפגניסטן בצפון מזרח עד מפרץ בנגל בדרום מערב. תושבי הכרך העצום הזה גילו שעות אחדות אחר כך שאחד מצירי התנועה המפורסמים והנאים ביותר של עירם נקרא עכשיו "דרך עבדול קאלאם".

כבר היו דברים מעולם, בהודו ובעשרות ארצות אחרות שהשתחררו מעול האימפריאליזם. ממשלות הדור הראשון לשחרור נחפזו למחוק שמות קולוניאליים באפריקה ובאסיה. התמוטטות האימפריה הסובייטית קראה דרור לגיאוגרפיה חדשה, ילידית ומתוקנת.

הודו הפליאה עשות בבריאת טיפונומיה חדשה. את בומביי (שיבוש קל של מלה בלשון הפורטוגלית) היא הפכה ל"מומבאיי"; את מדראס היא הפכה ל"צ'נאיי"; את כלכתה היא שינתה ל"קולקאטה" (ההטעמה על ההברה הראשונה); ורק באחרונה היא שינתה רשמית את בנגאלור, הלוא היא עמק הסיליקון של הודו, ל"בנגאל ר ".

בדרך כלל ללא רדיפות

ניו דלהי הציגה בעיה לא פשוטה לאבות העצמאות. את העיר הזו, לצד דלהי ההיסטורית, יצרו הבריטים בתחילת המאה ה-20. הם תכננו אותה למופת, מתחו שדרות נאות לאורכה ולרוחבה, קבעו קוד בנייה והקימו ארמונות למושליה ושער ניצחון מרהיב במרכזה. "ניו דלהי של לוטיינז" (זה היה שמו של האדריכל המייסד, Lutyens) היא אבן חן נדירה בלבה של עיר שהתפשטה לכל עבר, ללא יד מכוונת, ויצרה בזה אחר זה אסונות אורבאניים כבדים.

הבריטים קראו את רחובות ניו דלהי על שם שליטיה ההיסטוריים של הודו, עם נטאי אופייני לטובת שלטונם שלהם. רחובות, סמטאות, גנים ציבוריים וכל ציון דרך שנשא שם בריטי טואטאו מן המפה, אם כי לא תמיד מלשון הדיבור.

אבל בעוד שטינה עמוקה לשלטון הבריטי הייתה כורח המציאות, של העצמאות ההודית, או לפחות של מחלת הילדות שלה, הנה אבותיה נמנעו מלגעת ברחובות שהשליטים הבריטיים קראו על שם קודמיהם המוסלמים. וכך, שדרות מרכזיות של עיר הבירה נשאו את שמותיהם של אוראנגזב הנ"ל, של אביו שאה ג'אהאן, סבו ג'אהאנגיר, אבי-סבו אכבר "הגדול", סב-סבו הומאיון, ומייסד השושלת באבאר "הגדול". באבאר היה ראשון הקיסרים ה"מוגאליים", שיבוש בן זמנו של "מונגולים". הם היו צאצאיו של ג'נג'יס חאן, וירדו אל שפלות הודו מהרי אפגניסטן.

מדינה "הודית" בתור שכזאת לא הייתה קיימת כמעט מעולם, בוודאי לא בגבולותיה המודרניים. אבל הקיסרות המוגאלית התקרבה להיות מדינה כזאת, בייחוד תחת שלטונו של אוראנגזב. שלטון המוגאלים היה לא פעם מופת של רב-קיום בשלום. הקיסרים שלטו בארץ, שרוב תושביה היו הינדו. הם בהחלט עשו מאמץ להגדיל את מספר המוסלמים, אבל בדרך כלל עשו כן ללא רדיפות.

אוראנגזב היה היוצא הברור ביותר מן הכלל. הוא היה איש ריב ומדון. בחצי המאה של שלטונו הוא לא החמיץ הזדמנויות להקים לעצמו אויבים. מדינתו חובקת היבשת שקעה אחריו, עד שכל מרות קיסריה הוגבלה לחומות דלהי הישנה. הבריטים הדיחו את אחרון הקיסרים ב-1858, והניחו את כתרם על ראשה של המלכה ויקטוריה.

תפקיד מרכזי בהפיכת הודו למעצמה גרעינית

על-פי הערכה, אולי לא תמיד מוסמכת, יש בהודו בערך 180 מיליון מוסלמים, או 14% של האוכלוסייה. רישומם טבוע בשורה של תחומים, כולל, למרבה העניין, בעולם הסרטים של בוליווד. אבל מתח שורר ביניהם ובין הרוב ההינדואי, והם סובלים הזנחה כלכלית ותרבותית. רק 5% ממושבי הפרלמנט נמצאים בידיהם. מסורת התפתחה בשנות העצמאות הראשונות, שכהונת הנשיא, הסמלית מעיקרה, נמסרת מפעם לפעם לידי מוסלמי. ב-2002, ממשלה ימנית, שבסיס הכוח שלה הוא דתי ולאומני, הפתיעה כאשר הפקידה את הנשיאות בידי עבדול קאלאם, מדען מוסלמי רב מוניטין. ההפתעה אולי הייתה מפתיעה קצת פחות, בהתחשב בזה שהוא היה ידוע בכינוי "איש הטילים", ומילא תפקיד מרכזי בהפיכת הודו למעצמה גרעינית.

הוא היה נשיא פופולרי מאוד, והוסיף להיות פופולרי גם לאחר סיום נשיאותו. אבל כבד ואותנטי ציין את מותו ואת הלווייתו לפני חודשיים. כמעט תיכף למותו צץ הרעיון להנציח אותו על חשבון הקיסר אוראנגזב.

השמות המוסלמיים היו תקועים בגרונם של לאומנים הודיים כמעט מאז ומעולם. הרחובות המוגאליים הם תזכורת בלתי פוסקת על העבר המוסלמי המפואר, וממילא על המידה שבה ההינדו היו שחקני-משנה בהיסטוריה של עצמם. המדינה ההינדואית הגדולה האחרונה בהודו חרבה באמצע המאה ה-16; והפעם האחרונה שבה ההינדו שלטו ברוב חלקי הודו הסתיימה באמצע המאה הששית. לא נעים להגיד, אבל בלי הבריטים הודו המודרנית בשליטת ההינדו לא הייתה אלא תעתוע דמיון.

עבדול קאלאם סיפק את הכסות לשינוי השם. הרי אי אפשר לטפול אנטי-מוסלמיות על האקט, מפני שמוסלמי החליף מוסלמי. אבל קצת קשה לטעות: המוסלמי הטוב, הראוי להנצחה, הוא זה ששירת בגאווה את צורכי הודו של ההינדו (רשמית, הודו, בניגוד לפקיסטן, אינה מדינת-לאום או מדינת-דת; אבל בערך 80% מתושביה הם הינדו).

הודו המודרנית נהנתה מדו-קיום בשלום עם עברה המסובך. חוץ מטשטוש שיטתי של תרומת הבריטים, היא הסתדרה בדרך כלל עם המוסלמים. ממשלתה הנוכחית היא יוצאת חלציה של תנועה, שאיבה עמוקה למוסלמים אפיינה אותה מראשיתה. הייתכן שהדחת הקיסר הרשע, 308 שנה לאחר מותו, היא סימן לבאות?

לישראלים יש סיבות טובות לסקרנות, עם הרבה מאוד אסוציאציות. הנה עוד סיבה: שגרירות ישראל בהודו שכנה בבית מספר 3 בדרך אוראנגזב. לא עוד. היא עברה החודש לדרך עבדול קאלאם, מבלי להוציא פרוטה אחת על המעבר. איזה חיסכון מרשים לתקציב המדינה.