על מעגלי רוקדים ופליטים

א.בשבוע שעבר פורסם כי ממשלת גרמניה שיכנה כמה עשרות פליטים במחנה הריכוז בוכנוואלד. הסמליות כל-כך גדולה; אומרים שאפשר היה לראות אותה מהחלל.

התגובה האינסטינקטיבית בישראל נעה בין "שנוי במחלוקת" ו"בטעם רע" עד ל"ציניות מצמררת". מעניין מאוד, לא? כאילו מדובר במקום ממש-ממש קדוש או מאוד-מאוד חשוב שרק ליהודים מותר לשהות בו ונוכחות של אחרים תטמא אותו, ולא באחד המקומות הרעים והאפלים ביותר שהתקיימו אי פעם. זה שלנו, דיר באלאק הא, אל תתעסקו. מה אתם שמים לנו שם אנשים אחרים, ועוד ערבים? מסוריה?? והיו לא מעט אנשים שכבר ראו את ההיסטוריה חוזרת וכל זה.

מוזר, מאוד מוזר, כי האינסטינקט שלי היה הפוך לגמרי. כשקראתי וצפיתי, התרגשתי. שמח ורחב ליבי: הנה מקום של שנאה ומוות הופך למקום של חיים ומקלט. הנה מקום שבו סבלו כ-250,000 בני אדם וכ-65,000 מצאו בו את מותם הופך למקום שמציל מסבל ונותן חיים. זה ממש נגע לליבי. בעיניי הסמליות לא הייתה חסרת רגש אלא מלאה רגישות. גם מצד הגרמנים: פעם עשינו פה המון רע, היום נעשה פה טיפה טוב. זה היה כמו לראות צמיחה חדשה ביער שרוף. היינו צריכים לברך על כך כולנו.

הסמליות לא הייתה מצמררת, היא הייתה מלטפת, ואפילו, אם יורשה לי, מנחמת: הלו, זה לא אנחנו שם הפעם. מה אני תמיד אומר לצעירים: תהא עמדתך בנושא שיכון פליטים במחנות ריכוז אשר תהא, עדיף שתגבש אותה ותדון בה בביתך ולא בתור לאוכל חם בתחנת רכבת בארץ זרה שלא רוצה אותך. תחשבו על זה בסוכות.

ב.הערה קטנה וחשובה: אחרי שכל זה נאמר, ראוי לסייג שסמליות זה אכן יפה וחשוב, אבל סמליות שיש בתוכה ממד אבסורדי - הו, זה כבר תענוג מסוג אחר לגמרי. אז תנו לשפוך מעט מים קרים על כל הסמליות הנהדרת דלעיל: הפליטים אכן שוכנו בבוכנוואלד, אבל במגורים של קציני האס.אס. מגורים, אני אומר? קסרקטין! נפלא, לא? זה כמו למכור לך בלון שכולל סיכה שמפוצצת אותו. אפילו את מעט האופטימיות שניסיתי לנסוך לתוך הסיטואציה לוקחים לי. איזה מקום של מוות שהופך למקום של חיים ואיזה נעליים, גם במגורים שלנו כבר לא נאה להם לישון! זה לא מספיק מפואר בשבילם! תראו את הגרמנים האלה! אין מה לומר, ההיסטוריה חוזרת על עצמה באופן מצמרר, מזעזע, חסר רגישות ובטעם רע מאוד.

אגב, למעט עניין הטעם הרע, אני בכלל לא חושב שההיסטוריה חוזרת על עצמה. היא לא, היא פשוט מורכבת מאנשים ומתרחשת בטבע, ושני אלה בהחלט נוטים לחזור על עצמם תוך כדי שהם מתקדמים על ציר הזמן. הים גואה, האדם נושם, האימפריות נופלות, השמש עולה. אתם יודעים מה, בסדר, לכבוד השנה החדשה והחג אגלה לכם פעם אחת ולתמיד את כל האמת כולה על כל מה שצריך לדעת, וזהו, אל תשאלו אותי יותר. אז ככה: ההיסטוריה, כמו הנפש והטבע, היא מעגל רוקדים בחתונה קווקזית או צ'רקסית. כל פעם נכנס רקדן למרכז, נותן את קטע הסולו שלו עם כל הנשמה ומפנה את מקומו לרקדן הבא. נשמו עמוק ונסו לדמיין את הכול, את כל מה שאתם רואים, חשים, חושבים או חווים מתגלם בדמויות הרקדנים במעגל בחתונה קווקזית או צ'רקסית. נכנסים, יוצאים, נכנסים, יוצאים. המעגל לא יכול בלעדיהם והם לא יכולים בלי המעגל. המעגל תמיד יסדיר את עצמו. אף מחול סולו לא נמשך לנצח. לפעמים המצב נראה רע או טוב, אבל זה ישתנה. לטוב או לרע.

אז זהו. עכשיו אתם יודעים את הסוד.

ג.חג סוכות שמח. הסמליות מסעיף א' עם כל מה שהולך עכשיו באירופה תרוץ חזק החג במאמרים בעיתונים, בדרשות בבתי הכנסת ובאיחולים, אני מהמר. אחרי הכול, הדימוי יושב פיקס. סוכות, החג של הארעי, של המדבר, של הבורחים, של הנודדים, של החיפוש אחר ארץ.

אם הייתי הרב הראשי של העולם הייתי פוסק שהשנה לא בונים סוכות. עם כל הכבוד לארעי, השנה ראוי לחגוג את הקבוע. השנה אין סוכות. ז'תומרת, בונים אותן, מקשטים אותן והכול ואפילו נכנסים פנימה להתרשם - ואז נשארים בבית. לא יודע מה אתכם, כשאני רואה את כל מה שקורה, את מאות אלפי הפליטים מהחלק הדפוק של העולם נמלטים ומידפקים על דלתות החלק שפחות דפוק לו, אני די אוהב את ארבעת הקירות שלי. אם הייתי הרב הראשי של העולם הייתי מחבר עכשיו את ברכת הקיר: ברוך אתה קיר, ברוך אתה גג, ברוכה את רצפה, ברוך אתה חלון, ברוכה את דלת שנעולה מבפנים.

לא יודע מה אתכם, אני התרשמתי שרבים מהפליטים בגל הנוכחי הם כמוני וכמוכם. הם לא, וסליחה על חוסר התקינות הפוליטית, כמו הנמלטים מאפריקה. לא שאני מדרג בני אדם, חלילה, כולם אחיי, חיי כולם חייבים להישמר. ובכל זאת, הפליטים מסוריה יותר דומים לי. ואתם יודעים מה, הם גם די דומים לכם. הם לא באו ממקום ששוסע, נבזז, הושפל ובוזה במשך מאות שנות עבדות וגזענות. הם באו ממדינות שעד לא ממש מזמן היו די מתפקדות, או לכל הפחות לא הרבה פחות מתפקדות משלנו.

אז הבן אדם לא יכול שלא לחשוב על עצמו. בעצם, מה אני אומר לכם על מה לחשוב, יחשוב כל אדם את מחשבותיו על-פי יכולתו ולפי צרכיו. אבל אני, אני בהחלט חושב על עצמי ועל משפחתי בסיטואציה כזו. כלומר, מנסה לחשוב על עצמי בסיטואציה כזו. מנסה, אבל לא מצליח.

ד.אי אפשר לומר שאני לא מנסה. עוצם עיניים חזק ומנסה לדמיין את עצמי מתרוצץ, נואש, בניסיון לארגן לילדים שמיכה באיזה מבנה ציבור ישן ופרוץ רוחות שהוסב למחנה פליטים מאולתר, סביבנו שוטרים חסונים וחמושים שלא מדברים איתנו; מתחנן למעבר, עיתונאים זרים בוחנים אותי בסקרנות, האם אספק את ליטרת הדמע והסיפור האנושי או לא; נדחס לרכבת מלאה או מיטלטל בלב ים סוער בסירה רעועה עם 300 ישראלים נוספים, מתווכחים על פוליטיקה בעוד הגלים מתגברים סביבנו וחשרת עבים מעלינו ואין לנו מושג מתי נגיע, לאן אנחנו נוסעים ומה מחכה לנו שם.

מנסה, בחיי, אבל לא מצליח. נדמה שמכל האשליות, חזקה מכולן אשליית האדמה היציבה. הזכרתי אותה גם בשבוע שעבר, בהקשר של חובות, אבל היא תקפה לכול. אי אפשר להישאר שפוי בלי לומר מאה פעמים ביום, במודע ושלא במודע, "לי זה לא יקרה". כי איך אפשר לדמיין את האדמה רועדת? אולי אי אפשר. אולי צריך להיות כמו הצפרדע שמתבשלת לאט כדי שהחיים ייהפכו לגיהינום באופן שניתן יהיה לעכל אותו. לפעמים אני מצליח לזהות מבט על פני פליט. מבט משתומם: לא יכול להיות שזה קורה לי. וזה נכון, אח יקר שלעולם לא אכיר. באמת לא יכול להיות שזה קורה לך.

ה.והדבר הכי מדכדך: כל התרחישים שאפשר לשרטט בנוגע למה שמתרחש באירופה, רעים. אפילו התרחישים הכי אופטימיים די רעים. ענן של אבק ואובך התיישב מעל התקופה שלנו. אי אפשר לראות כלום. אירופה והעולם מנסים לבלום צונאמי אנושי, תופעת טבע היסטורית אדירה שסופה מי ישורנו, על-ידי דיונים, תקנות, חוקים, גדרות ומעצרים. כאילו שזה יכול לעזור במשהו. זה לנשוף על ענן. לא שיש לי מושג מה לעשות, כן, אבל דבר אחד ברור: הגיע הזמן של החלק של העולם שדפק במשך כל-כך הרבה זמן חלק אחר לשלם על זה, אולי אפילו לתקן.

ות'אמת - העובדה שאנחנו יחסית מחוץ לכל הבוקה ומבולקה העולמית הזו, שגלי ההגירה הם רק חלק ממנה (תוסיפו מיתונים, אבטלה, משטרים מתפוררים, טרור ומה לא) היא יוצאת מגדר הרגיל, שלא לומר מדהימה. צריך לדעת להעריך את זה. לא משנה איך ולאיזה שבטים תחלק את החברה הישראלית, בינתיים זה עובד.