בכל פעם שנכנסים לחנות של רשת "סבון", גם אם היא ממוקמת בהצטלבות שבין ברודוויי לרחוב מספר 71 במנהטן, יש תחושה שאתה בבית. וכשישראלי מרגיש בבית, המשמעות המיידית היא שהוא מרגיש בעל הבית. הרי זו אותה חנות "סבון" שיש גם בקניון ליד הבית, של ההם מ"סבון של פעם" שהייתה פעם מוקד עלייה לרגל ברחוב שינקין, כשהוא עוד היה "רחוב שינקין". לכן לא מפתיע שכשנכנסים לאחת מ-154 החנויות שיש היום לרשת סביב העולם, מתחשק מיד לדבר בעברית ולחלק צ'פחות לאחד המוכרים.
אלא שמהר מאוד מתברר שלא הפמיליאריות הישראלית המוגזמת היא שמשחקת פה, אלא דווקא העליצות האמריקאית הנשפכת. הסינר הוא אותו הסינר, ותפאורת המדפים זהה, אבל בתווך ניצבים צעירים נמרצים ואתלטיים עם חיוך בצבע לבן אמריקאי שנמתח מאוזן לאוזן. ואז כבר ברור, טוטו, שאנחנו לא בקניותר יותר.
כל מכירה של פילינג מלווה בעינים בורקות, יציבה זקופה ודיקציה מיטבית, עד שנדמה כי מיד תומחז לפניך סצנה מלאת צחוק ודמע מתוך "שורת המקהלה". צנצנת הזכוכית הריחנית מוחזקת בגאווה כאילו הייתה פרס הטוני, ונטילת הידיים המתמשכת בבאר המים המוצבת במרכז החנות, שואבת אותך פנימה אל העולם המופלא של שיטת סטניסלבסקי. קנית? קולין או קייל או ג'נה עברו את האודישן.
במהרה מתברר כי מאחורי הספקטקל יש רציונל. כמעט כל המוכרים של "סבון" (נכון יותר לכתוב SABON) ב-13 החנויות של הרשת במנהטן, כמו חלק ניכר מתושבי האי, מחזיקים בשאיפות בתחום הבמה. הרשת מאתרת אותם בבתי-הספר למשחק, שם נערכים ירידי חיפוש העובדים, והם בהמשך מביאים את חבריהם לקאסט לעבוד לצדם. בהמשך הם עוברים סדנת תקשורת שיווקית (שזו הדרך בה נהוג לכנות "מכירות") בידי מנהל ההדרכה של הרשת בניו-יורק, ישראלי בשם תומר אדוריאן, שהגיע לבועה הגדולה, כמה טבעי, כדי לעבוד כבמאי ולנהל קבוצת תיאטרון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
