סוכת שלום

פטיש מסמר. 16 ברגים, 12 מוטות, 5 לאטות, 4 חבלים, בד, סכך ופטיש. מגומי. כך הפכתי בשעה טובה לבעלים הגאה של סוכה ממתכת כשרה למהדרין. היש יותר ישראלי מזה? בשנה הבאה אקים מפלגה, אקרא לה "יש עתיד" ואספר לעם הפיני שקוצב לב זה המצאה ישראלית (ספוילר: הוא לא). בעודי מחזיק חוברת הדרכה תוצרת סין (יותר כמו דף אחד עלוב מאשר חוברת) כבר הזמנתי אליי יותר משפחות ממספר הימים שמצווה עלינו לשבת בסוכה, בתקווה שמישהו ייאלץ לבטל לטובת מישהו שבאמת יודע מה הוא עושה. איפה הימים שבילינו שבועות רק באיסוף קרשים ("איסוף" נשמע היום כל כך רומנטי ביחס לגניבה מאתרי בנייה). אפילו את המסמרים לא צריך היה לקנות, רק לשלוף מהקרשים המשומשים, ליישר אותם על המדרכה בסבלנות שרק ילד ניחן בה. אחרי הכנות מתישות, מריבות בלי סוף, איתור השכן האסטרטגי שיספק את החשמל מהחלון שלו, הסוכה הייתה פעילה אולי יום וחצי. בשאר הזמן עמדה כמו מפגע סביבתי, עם סדינים ושמיכות פיקה מכוערות של השכנה, ככה פחות או יותר עד ט"ו בשבט. היום הילדים מקבלים הכול מוכן, ארוז ומוגש. הסוכה היא רק המשל.

שכונת חיים. יש משהו בחודש הזה, תשרי, שבועט אותך אל הילדות. זה הילקוט של הקטנים בתחילת הלימודים, ריחות החג, כל מה שדומה ומה שכל כך השתנה. עברתי ערב ראש השנה ברחוב שבו גדלתי באשדוד והתקשיתי שלא להתרגש. בניין אחר בניין, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עומד לעבור שינוי דרמטי, שינוי שהתאפשר עד היום רק למי שהצליח לברוח. ולא שזו הייתה שכונה שצריך לברוח ממנה, בטח לא בהתחלה. זו הייתה ילדות נפלאה עם חברויות נפלאות, כאלה שכבר לא רואים היום כנראה. הרבה זמן יחד, בלי מסכים, הרבה מסעות ברגל והרבה כדורגל, איך לא. משה אוחיון, ברוך דגו, אדיר טובול, חיים רביבו והאחים שלו אלי ודוד. את האשכנזים שמנו בשער. זו הייתה שכונה של זוגות צעירים, שעם עוד עלייה ועוד התחרדות בשוליים, "החזקים" עזבו והחלשים נחלשו. והנה השלטים שהוצבו בכל פינה מבשרים כעת על "מתחם הצעירים", על הגשמת חלומות, על דירות גן ופנטהאוזים. הזדמנות ראשונה להגירה חיובית. מי שמבטל את החשיבות החברתית של פרויקט תמ"א 38 צריך להגיע אל הרחוב הזה, הכלנית, על מספר המבואות שלו. נכון, אשדוד היא העיר החמישית בגודלה עם מחירי נדל"ן בשמים ולכן הפרויקט הזה אטרקטיבי ליזמים (שלא כמו בערים מרוחקות וקטנות), אבל גם בערים גדולות יש שכונות חלשות שצמאות להתחדשות הזו. מעלית לטפס בה, ממ"ד להתגונן בו, מרפסת לבנות בה סוכת שלום.

שלושה שגרירים. זה היה המעשה השמאלני המושלם. שלושה שגרירים ישראלים לשעבר "מלשינים" לנשיאת ברזיל על כך שהשגריר הישראלי המיועד, דני דיין, הוא מתנחל. לא סתם מתנחל, אלא מי שעמד בראש מועצת יש"ע, הפנים של מפעל ההתנחלות. ואז הגיע המעשה השמאלני המושלם באמת: לאכול להם את הראש, לצאת במפגן מלוקק של הלקאה עצמית וגינויים, כמו שרק בשמאל יודעים לעשות. נציגת המחנה, שלי יחימוביץ', היללה את כישורי הספרדית של דיין (אז מה אם בברזיל מדברים פורטוגזית), ציינה עד כמה הוא ישר ובטח לא מושחת, וגם תהתה: "בגלל שהוא מתנחל?". הנה לכם עוד דוגמה מדוע השמאל לא מסוגל להישיר מבט אל הציבור הישראלי ולומר אמת. את האמת שלו, של המחנה כמובן. להיות מתנחל זה לא פשע, אבל אפשר לראות בהתנחלות פשע ממסדי. לכל הפחות עוולה מדינית, ודאי במדינה ריבונית שגבולותיה הרשמיים הוכרו והוכרזו. התנחלות היא מעשה אלים, לא פחות מיידוי אבנים. ממש כמו האבן, היא מנפצת, פוצעת, הורגת. השגרירים לשעבר נקטו צעד פחדני לכאורה כשמיהרו אל הברזילאים במקום להיאבק על עמדתם כאן מול הישראלים, אבל הביטו לצדדים, אל יחימוביץ', לפיד והרצוג, אל מי שאמורים להוות אלטרנטיבה לימין ומתחרים ביניהם מי יותר נתניהו מנתניהו. הביטו אל הציבור הישראלי שמעדיף לעצום את העיניים, הביטו אל התקשורת שמדקלמת נרטיב אחד ושטוח. הביטו ותשאלו את עצמכם אם זה כל כך לא מובן למה חלקים בשמאל, כמו השגרירים לשעבר, כבר הרימו ידיים אצלם בבית.