צונאמי

בשבוע שבו מורם המסך מעל "איש המאדים" (מאט דיימון מגדל תפוחי אדמה על הכוכב הסמוך, ומנסה להישאר בחיים), ה"ניו-יורק טיימס" מפרסם התקפה שוצפת נגד עצם הרעיון של שיגור בני אדם אל המאדים. את המאמר כתב אד רג'יס, סופר של מדע פופולרי, הזוקף לזכותו את "מפלצות: אסון הינדנבורג והולדת הטכנולוגיה הפתולוגית".

רג'יס מעניק לנו תיאור לא רומנטי של המסע אל המאדים: 9 חודשים של יציאה מן הדעת בתא סגור, אבדן מסיבי של מסת העצמות, חורים בשיניים, שיתוק השרירים המניעים את גלגלי העיניים... ונניח שהם מגיעים אל המאדים ורוח חיים באפם, מה הם יעשו על הכוכב "המת, הקר והצחיח, שלא ידע חיים, שאין בו אוויר או חמצן בני-נשימה, אין מים"...

גלינג-גלינג-גלינג, עיצרו אותו שם בבקשה, דווקא יש מים. שבוע אחד לאחר פרסום המאמר הזה, ביום ג' השבוע, הודיעה סוכנות החלל של ארצות-הברית, כי מים זורמים על פני המאדים. לא אוקיאנוסים, לא נהרות, אפילו לא נחלים. אבל חוקרי נאס"א, לאחר שבחנו צילומים מרכב חלל המקיף את המאדים, מצאו ראיות משכנעות, שמים זרמו על פני הקרקע לא לפני שלושה מיליון שנה, אלא אתמול בבוקר, או בשבוע שעבר.

לפני שאנחנו מזדרזים להשיב בחיוב על שאלתו בת 35 השנה של דייוויד בואי, כדאי להזכיר שכבר היו דברים מעולם: נאס"א הקדימה להודיע, לפני שהודתה כי הקדימה להקדים להודיע. החודש לפני שנתיים, מדעניה ייחסו לסיגנאלים של רכב המאדים "קיוריוסיטי" (Curioisty) את התגלית שאין גז מתאן על המאדים, ובמקום שאין מתאן אין מיקרובים. ה"ניו-יורק טיימס" דיווח אז בעמודו הראשון, ש"אין חיים על המאדים".

לא יצאו אלא 14 חודשים, ונאס"א עשתה היפוך מלא באוויר עתיר-המתאן. רכב המאדים שלה תיעד התפרצות של מתאן, שארכה לפחות חודשיים. מקור אפשרי של הגז הזה הוא "חיידקים חיים". יתר על כן, המדענים מצאו "מולקולות אורגניות על בסיס פחמני" בדגימת סלע, שנטל רכב המאדים. נוכחות המולקולות, היא כשלעצמה, אינה מוכיחה חיים. אבל צירוף המתאן והמולקולות והמים...

אה, המים. חיפוש עקבותיהם העסיק שורה של אסטרונומים, פרנס תעשייה של מדע בדיוני, ולפחות במידת מה זרע את זרעי האובססיה המאדימית של זמננו. עוד בשלהי המאה ה-19, מדענים טענו שהם מבחינים ברשת "תעלות מלאכותיות" על פני המאדים, ראיה לקיומה של ציוויליזציה.

התיאוריה, הקשורה בייחוד בשמו של האסטרונום האמריקאי פרסיוואל לואל (Lowell), ניסרה בחלל שנים ארוכות, גם לאחר שרצינותה הועמדה בספק. אנשי מאדים, בדרך-כלל קטנים וירוקים, העסיקו כותבים פוריים, והצליחו להפחיד את אמריקה (בתסכית הרדיו המפורסם ביותר של כל הזמנים, מאת אורסון וולס, ב-1938).

"אין", אבל האם היו?

ב-1976, נאס"א שמה קץ לשאלת החיים על המאדים, כאשר רכב החלל "ווייקינג" נחת, אסף דגימות קרקע, ושידר, "אין". הוא לא ענה על השאלה "האם היו". ב-1984 התגלו מטאוריטים באנטארקטיקה, שפגיעת אסטרואיד לפני 16 מיליון שנה גילחה מפני מאדים. הם נחתו איכשהו על פני כוכב לכתנו לפני 13 אלף שנה. גילם המשוער הוא 4.5 מיליארד שנה, וניתוח מדוקדק שלהם הראה כי הם נוצרו מתחת לפני המים, בסביבה חמה יותר ורטובה יותר ממה שמצא ווייקינג.

הצוות שפענח את סודות המטאוריטים האמין שמצא בהם עקבות של "תולעים" זעירות. אבל זעירותן מנעה בדיקה של הרכבן, והמדענים היו אנוסים להודות, שאולי לא תולעים היו שם אלא "מינרלים שלבשו צורה של תולעים". אפילו קרל סייגאן רב האופטימיות נאלץ לכעכע בגרונו. "לא מוכחים", הוא אמר על החיים במאדים.

30 השנה שעברו מאז הוויכוח על סלעי אנטארקטיקה היו שזורים בתיזות ובאנטי-תיזות; כובד ראש וסנסציונליזם שימשו בערבוביה; ופוליטיקאים ניסו להתבשם בניחוחותיהן של פריצות דרך נועזות, אפילו בהודו (בדיוק נמרץ לפני שנה, חללית הודית שיגרה צילומים מרהיבים של המאדים מגובה של 75 אלף קילומטרים. היא נועדה להתקרב כדי 365 קילומטרים אל פני הקרקע).

ההתקפה על אובססיית המאדים ב"ניו-יורק טיימס" הקדישה מקום מרכזי לתחבורה ולמים. ההודעה על גילוי המים לא הייתה צפויה. יש לה פוטנציאל של מה שהאמריקאים קוראים, במטאפורה מחיי הספורט, "משנה משחק", הלוא הוא הרגע שבו מתהפכת הקערה.

רידלי סקוט, במאי "איש המאדים", הנפתח מחר (שישי) בבתי קולנוע באמריקה, אומר כי אילו הקדים לדעת, היה מכניס שינויים בתסריט. מאט דיימון לא היה צריך ליצור מים, הוא היה קודח אותם. מנהל נאס"א הואיל להציג את תמונות המים בפני סקוט עוד לפני חודשיים, אבל זה היה מאוחר מדי. מה חבל שהוא לא הציג אותו בפני אד רג'יס, לפני שכתב את "הבה לא נהגר למאדים". אפשר לשער ללא קושי את קולות הגיחוך והשמחה לאיד שבקעו מגרונותיהם של ראשי נאס"א, כאשר קראו את רשימתו (http://tinyurl.com/mars-nope).

"נסו שנית, היכשלו שנית"

פרופ' קולין פילינג'ר, מדען בריטי אקסצנטרי, היה הרוח החיה בשיגור גלאי אל המאדים ב-2003. שמו היה "ביגל 2" (Beagle 2). הוא עלה 76 מיליון דולרים, ונעלם כלעומת שנחת. פילינג'ר הותקף - והתגונן. "תומס אדיסון ניסה לייצר נורת חשמל ב-50 אופנים", הוא אמר. תשע שנים לאחר היעלמות הגלאי הוא הכריז, "אילו מיהרנו להגיד, 'הבה נחזור וננסה', בני אדם כבר היו עכשיו בדרכם אל המאדים".

פילינג'ר מת במאי 2014. בינואר 2015 הראו צילומים של נאס"א כי "ביגל 2" חי וקיים, נחת בשלום, אבל לא הצליח להעביר את ממצאיו הביתה. אנחנו נכשלים כדי להוסיף ולנסות. "נסו שנית, היכשלו שנית", יעץ סמיואל בקט, והוסיף: "היטיבו-נא להיכשל" (Fail better). השאלה היא רק על חשבון מי.