התמונה הכי זכורה ממשחק החמישייה-בתשע-דקות של רוברט לבנדובסקי - איש השעה בכדורגל העולמי עם עשרה שערים בשלושת המשחקים האחרונים (כולל שלושער אתמול נגד דינמו זאגרב) - לא הייתה של לבנדובסקי. אלא של פפ גוורדיולה, מאמן באיירן מינכן, תופס את הראש בתדהמה ומחייך חיוך מטופש מקסים אחרי השער החמישי נגד וולפסבורג. גוורדיולה, שחקן עבר גדול בעצמו, הבין בדיוק מה הוא ראה: שחקן שנמצא בספרה שבני אנוש ממעטים להגיע אליה, מה שבארצות הברית מכנים the zone. "זה היה כמו ב-NBA", הוא אמר אחרי המשחק, "כמו סטפן קרי - שלשה אחרי שלשה אחרי שלשה".
זה לא מקרי שגוורדיולה בחר להשתמש בקרי כרפרנס להצגה של לבנדובסקי; כדורסל הוא הספורט הכי מזוהה עם הזון בזכות רגעים שבהם שחקן מסוים נראה כאילו הוא לא מסוגל להחטיא. שחקני כדורסל מסבירים שבאותם רגעים, בתחושה שלהם, הטבעת הרבה יותר גדולה, ולהסבר הזה יש אקוויולנטים בענפים אחרים. טד וויליאמס, מהחובטים הגדולים בתולדות הבייסבול, אמר פעם שבזון הוא יכול לראות את התפרים על כדור שמתקרב לעברו במהירות של 150 קמ"ש. המתעמלת קרול ג'ונסון סיפרה שהקורה, שרוחבה עשרה ס"מ, פתאום מרגישה הרבה יותר רחבה והפחד ליפול ממנה נעלם.
***
הדיווחים של ספורטאים על שדרוג במערכת החישה עוררו עניין גם בעולם האקדמי, שהתחיל לחקור את התופעה כבר בשנות השמונים. בין 1985-2014 פורסמו אינספור עבודות על "תיאוריית היד החמה", השם שהיא קיבלה באקדמיה, על ידי חוקרים מתחומים כמו פסיכולוגיה, כלכלה, סטטיסטיקה. כולם הגיעו פחות או יותר לאותה מסקנה: אנשים, במקרה הזה גם ספורטאים וגם צופים, רוצים להאמין שיש תבניות בתוך הרצף הרנדומלי של האירועים; בעוד שהאמת, הסבירו החוקרים, היא שלמה שאנחנו רואים יש הסבר פשוט - אם תזרוק מספיק פעמים לסל, או תבעט מספיק פעמים לשער, בשלב מסוים תקבל איזשהו רצף, זה הכל.
את המחקר הכי ידוע בנושא ערך תומאס גילוביץ', פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל, שניתח את סטטיסטיקות הקליעות של פילדלפיה 76' במשך עונה שלמה בשנות השמונים. 91% מהאוהדים שרואיינו לצורך המחקר האמינו שלשחקן שקלע את שתי הזריקות האחרונות שלו יש יותר סיכוי לקלוע את הזריקה הבאה שלו מלשחקן שהחטיא את שתי הזריקות האחרונות שלו. גם שחקני הסיקסרס חשבו כך. אבל התוצאות הראו שלזריקות הקודמות לא הייתה שום השפעה על הזריקה הבאה - אפילו לא בזריקות עונשין. עם הזמן, אחרי שעוד ועוד מחקרים אוששו את הממצאים, תיאוריית היד החמה קיבלה שם חדש: The hot-hand fallacy (בתרגום חופשי: התיאוריה המופרכת של היד החמה).
בתחילת 2014 שני מחקרים קראו תיגר על השם הזה. את הראשון ערכו שני פרופסורים לכלכלה, ברט גרין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי וג'פרי זוויבל מסטנפורד, שניתחו כשני מיליון at-bats - עלייה לצלחת הבית כדי לנסות לחבוט - לאורך 12 עונות בייסבול. הממצאים שלהם הראו שהסיכויים של שחקן "חם", כלומר כזה שרשם כמה חבטות ברציפות, להשיג חבטה בפעם הבאה שהוא ניגש לצלחת גבוהים ב-15%-20% מאלה של שחקן שמגיע ל-at-bat "קר".
זמן קצר אחר כך שלושה סטודנטים מהארוורד הציגו מחקר שהתבסס על ניתוח של 83,000 זריקות מעונת 2012/13 ב-NBA. השלושה נעזרו במצלמות המעקב שמותקנות באולמות הליגה כדי לנתח גם את רמת הקושי של הזריקות, וגילו ששחקנים שקלעו כמה זריקות ברציפות נטו לקחת זריקות ממרחק גדול יותר, תחת שמירה, ולקלוע אותן: הסיכוי של שחקן עם יד חמה לקלוע את הזריקה הבאה שלו עלה בין 1.2%-2.4%. "זה פותח פרק חדש בסיפור בן 30 שנה", אמר גילוביץ', "וזה עשוי להיות הפרק הכי מעניין".
***
אולי הפרק הכי מעניין בסיפור עוסק במה שקורה במוח של הספורטאי בזמן שהיד/רגל חמה. ד"ר מונטה בוקסבאום, פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, השתמש בסריקות מוח כדי לקבל תמונה של המטבוליזם במצב שמכונה arousal state - נקודת קיצון של אנרגיה וריכוז, שהיא אחד המאפיינים של להיות בזון. התגלית הראשונה שלו הייתה שבמצב הזה יש ירידה משמעותית בשיעור המטבוליזם הכללי במוח (כלומר הפעילות), מלבד באזור אחד, שבו שיעור המטבוליזם עולה: קליפת הראייה (Visual cortex), האזור המרכזי בו מעובד מידע חזותי הנקלט בעין.
לפי בוקסבאום, ככל שרמת המיומנות שלנו בפעולה מסוימת גבוהה יותר, אנחנו מסוגלים לעבד יותר מידע ויזואלי בזמן הביצוע שלה. האבחנה הזאת מתיישבת עם לא מעט דיווחים של ספורטאים על תחושת זמן שונה - שלפי חוקרים של תפיסת זמן נוצרת כשהמוח צריך לעבד כמות חריגה של מידע - כשהם נכנסים לזון. "זה מרגיש כאילו הזמן מאט משמעותית, בצורה על-טבעית, כאילו שכולם נעים בהילוך איטי", אמר ג'ון ברודי, הקוורטרבק של סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס בין 1957-1973. "זה נראה כאילו יש לי כל הזמן בעולם לראות את הרסיברים רצים במסלולים שלהם, אף על פי שאני יודע שההגנה מסתערת עליי באותה מהירות כמו תמיד".
בנוסף לכך שהזמן "מאט", ספורטאים מדווחים על עוד סימפטום שהם חווים בזון: הם מפסיקים לחשוב. "כשאתה מרגיש שהמחשבה שלך נכבית", אמר בוקסבאום, "זה כנראה כי האזורים הפרימיטיביים במוח, שאנחנו קוראים להם הגרעינים הבזאליים, משתלטים". הגרעינים הבזאליים הם קבוצה של תאי עצב שמווסתים את הפעילות המוטורית שלנו. הם התפתחו מיליוני שנים לפני הקורטקס ומכילים כמות עצומה של מידע פרה-מודע על העולם.
מה מרגיש אדם שמצליח לכבות את התודעה שלו ולהתחבר למקום כל כך בסיסי בהוויה האנושית? "רוגע מוזר", לפי פלה, שתיאר באוטוביוגרפיה שלו, My Life and the Beautiful Game, את הפעם הראשונה שהוא נכנס לזון כך: "זו הייתה סוג של אופוריה; הרגשתי שאני יכול לרוץ כל היום בלי להתעייף, שאני יכול לעבור בכדרור כל שחקן בקבוצה היריבה או את כל הקבוצה, שאני כמעט יכול לעבור דרכם פיזית". לבנדובסקי מרגיש ככה כבר שבוע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
