היועמ"ש הבא בתור?

מישהו עוד זוכר כאן את תהליך המינוי המביך לתפקיד נגיד בנק ישראל? זה קרה אמנם רק לפני שנתיים, אבל שנתיים הם כנראה נצח במושגי הזמן הישראליים. אז נזכיר את סאגת המינוי ההוא:

הנגיד הפורש סטנלי פישר המליץ על סגניתו ד"ר קרנית פלוג; אך ראש הממשלה נתניהו רצה דווקא את הנגיד לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל. פרנקל הוכרז לתפקיד במסיבת עיתונאים חגיגית - אך נאלץ לפרוש עקב פרשה עלומה שלא הובררה סופית.

אחריו בחר ראש הממשלה במועמד הבא, פרופ' ליאו ליידרמן, מאנשי הכלכלה הראויים ביותר, שגם פרש בשל שמועות שלא אומתו על הטרדה מינית, כביכול. ליידרמן עצמו משוכנע עד היום שהיה צולח את ועדת טירקל.

לבסוף חזרו ראש הממשלה ושר האוצר למשנה לנגיד, קרנית פלוג, ומינו אותה לתפקיד הרם. בלי להיכנס לאיכותה המקצועית של פלוג, מבחינת ראש הממשלה זה היה מינוי של ברירת מחדל.

מחול השדים שהתרחש לאחרונה בקשר למינוי מפכ"ל למשטרה היה כמעט שידור חוזר של מינוי הנגיד (וגם של הרמטכ"ל בסבב הקודם). הוא מאיר באור חד ונוקב את הבעייתיות של תהליך מינוי הבכירים בישראל, שהפך עם השנים לכאוטי, מסורבל, פרוץ לכל רוח, ומבולבל. הוא משקף את חולשת המשילות בישראל בכלל ושל הממשלה בפרט.

סרבול התהליך משקף גם את העוצמה המופרזת של המשפטנים, הרגולטורים, בעלי האינטרסים מתוך הביורוקרטיה וגם של התקשורת. זו הפכה ברבות השנים מתקשורת ביקורתית ומכלב השמירה של הדמוקרטיה - לתקשורת המשרתת את האינטרסים של בעליה או מי שהיא חפצה בו, ולא בהכרח של הציבור. התקשורת יוצרת אפקט מועצם, עם שיח ציבורי ורעשי רקע בלתי פוסקים, שלעיתים בינם לבין הנושא המהותי שעל הפרק, אין הרבה קשר.

כמו תהליכים אחרים בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים, נעה המטוטלת הנורמטיבית מצד לצד ללא איזון. בעבר מינוי בכירים היה פשוט יחסית. השר הממונה היה מציע שם, והממשלה הייתה מאשרת. קו פרשת המים היה התערבות בג"ץ, שפתח את דלת העתירות, עם מדיניות מוגזמת של "זכות העמידה" והתערבות שיפוטית, שעיקרה את התהליך הפוליטי.

לדברי שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, הדבר נבע מהסגת גבול הממשלה על-ידי בג"ץ, בחסות האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק ומעוצמתו של היועץ המשפטי לממשלה בימיו של מני מזוז.

אף שפרופ' פרידמן נחשב לאופזיציונר של האקטיביזם השיפוטי, שאולי נוטה לשכוח ולהשכיח את תפקידו החשוב של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות האדם והאזרח, יש קורטוב של אמת בדבריו. גם כאן זזה המערכת הנורמטיבית והשיפוטית מקיצוניות לקיצוניות - מפאסיביות לאקטיביזם בוטה הפוגע בהפרדת הרשויות.

צריך לשים את דבריו של פרידמן בפרספקטיבה חברתית רחבה יותר. ישראל של השנים האחרונות הפכה לחברה בלתי משילה. השילוב בין עיתונות נשכנית, דמוקרטיה אנרכית, ירידה בסמכות מוסדות הביצוע, תוך דה-לגיטימציה שלהם, רגולציה חשדנית ומשפטיזציה חובקת-כל, לצד אי-יציבות שלטונית (כאשר זמן חיים ממוצע של ממשלה הוא כ-24 חודש) - כל אלה הביאו לכך שהממשלה "החלישה" את יכולת המשילות שלה, לרבות יכולתה למנות בכירים.

הדבר בא לידי ביטוי גם במינוי היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש). נוסף לכך שמינוי זה צריך לעבור היום את ועדת טירקל, גם הוקמה ועדת איתור שמציעה את שמות המועמדים לממשלה. אחר-כך מתחולל ויכוח על עצם הרכב רשימת המועמדים, וכך תהליך המינוי מתארך כמו במעגל קסמים באופן לא סביר.

וצריך לומר ולחשוב על כך שכל תופעה כמעט שנלקחת לקצה, בסופו של דבר מגיעה לתוצאה הפוכה מזו שאליה התכוונו. נכון - צריך שקיפות, ביקורת, עיתונות חופשית וכן למנות לתפקידים בכירים אנשי איכות ללא רבב משמעותי. אבל בתוך כך נשכחה עובדה קטנה - שהממשלה צריכה למשול ולספק גם תוצרים ללקוחותיה, אזרחי מדינת ישראל.

לכך יש להוסיף את ההתנגדות מבפנים של ממלאי תפקידים בכירים בשירות הממשלתי למינויים חיצוניים, כאילו מדובר בהרס הארגון. כלומר, מדובר בהתנהגות של גילדה השומרת על אחוזותיה ובניסיון לשימור כוח, ואולי בחשש אמיתי מרענון השורות על-ידי מי שהוא אורח לרגע.

הפתרון למצב הוא תיקון כולל - חזרה לשיטה הקודמת, שבה הממשלה ממנה את בעלי התפקידים הבכירים, ללא ועדות איתור חיצוניות, ללא ועדות ציבוריות לאישור מועמדים. זאת, כאשר הכנסת מקיימת דיוני שימוע לרשימה סגורה של מועמדים בכירים. כך ייווצר איזון - הממשלה תמנה (לאחר סינון ובדיקה מוקדמת באמצעים העומדים לרשותה), והכנסת תמלא את תפקיד הבקרה המסור לה כרשות מפקחת.

בינתיים רואים תוצאה לא טובה להליכי המינוי הבעייתיים - אנשים ראויים מהמגזר העסקי, האקדמי, המלכ"רי והצבאי, מדירים את רגלם מהשירות הציבורי. היום שומעים יותר ויותר אנשים מוכשרים שאומרים: "למה אני צריך את כאב הראש הזה, לי ולמשפחתי?". וכך, כחברה ומדינה אנו מפסידים מכך שאנשי עסקים ראויים, שיכולים לתרום רבות לשירות הציבורי, בורחים ממנו כמו מאש.

חבל. כי מקובל ומוסכם שהניסיון העסקי - שבו הצלחה נמדדת בעיקר על-פי קריטריונים אובייקטיביים ולא פוליטיים - יכול לתרום ולהעשיר את המגזר הציבורי. בעולם הרחב חודרת יותר ויותר ההכרה בצורך לאימוץ סטנדרטים עסקיים בשירות הציבורי, כמו יכולת ניהול, התייעלות, מדידת ביצועים, חשיבה תוצאתית ועוד.

כרגיל במקומותינו, אנו יורים ובוכים. מצד אחד אנו מקוננים על כך שלשירות הציבורי לא מגיעים אנשי איכות, ומצד שני עושים הכול כדי לחסום את דרכם לשם. מצד אחד אנו דורשים מהפוליטיקאים עשייה וקבלות, ומצד שני מעקרים את יכולתם לפעול. מצד אחד מקנים להם אחריות, ומצד שני מרוקנים אותם מסמכות.

הגיע הזמן לאיזון חדש והגיוני, המבסס על "שכל ישר" - אותו קו מנחה, בריטי במקורו, שאבד לחברה הישראלית ואולי מעולם לא היה מנת חלקה.

"בסוף נצטרך למנות מלאכים לתפקידים בכירים", כך התלונן-התלוצץ פעם במרירות ראש הממשלה דאז אריאל (אריק) שרון לאחר עוד סבב מינויים שכשל.

נראה כי בלהט לפשפש באמתחתו של כל מועמד, עוד מימי היותו בצופים, הפך תהליך מינוי הבכירים לבלתי אפשרי. הוא גורם למינוי אנשים בינוניים, אפורים, בדרך-כלל מתוך המערכת - בזמן שהשירות הציבורי שלנו נדרש לחשיבה רעננה, חדשנית, בלתי מקובעת, מחוץ לקופסה, וזאת נוכח האתגרים החיצוניים והפנימיים שבפניהם ניצבת החברה הישראלית.

■ הכותבת היא שותפה-מנהלת בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".