הנזק המזעזע של חטיפת ילדים

ישראלי אשר שהה באירלנד לרגל עבודתו הכיר בחורה מקומית, והשניים נישאו ועברו להתגורר בישראל. במהלך הנישואים נולדו לזוג שני בנים, וכאשר מלאו לגדול 4 שנים, ולקטן שנתיים, האם נסעה עימם לביקור משפחתי באירלנד, ולא שבה.

מכיוון שמעבר חד-צדדי עם ילדים לחו"ל מהווה חטיפה על-פי חוק, האב נקט הליכים משפטיים באירלנד, בעקבותיהם האם נאלצה לשוב לארץ עם הילדים. כעת פנתה האם לבקש מבית המשפט רשות להגר עם הילדים לאירלנד - הדרך המשפטית הנכונה, בה היה עליה לנקוט מלכתחילה.

האם הודתה בפני בית המשפט שהיא מבינה את עוגמת-הנפש הרבה שנגרמה לאב עקב צעדיה, אך לטעמה, לילדים לא נגרם כל נזק. לטענתה, הילדים הסתגלו במהירות עצומה לשינוי ולסביבה החדשה בזכות גילם הצעיר, וטובתם היא להמשיך לחיות עם אימם באירלנד, שם גם היא וגם הם יהיו מאושרים יותר.

מבחינה משפטית האם צודקת בטענתה שלא "מענישים" הורה, גם כאשר הוא פועל בצורה לא חוקית או לא מוסרית, והקריטריון העיקרי שבית המשפט צריך לשקול, גם לאחר התנהלות כה חמורה של האם, הוא היכן ועם מי טובת הילדים לגדול. במילים אחרות, אם בדיקת כשירות ההורים הייתה מעלה שמוטב לילדים להישאר עם אימם - כך היה נפסק, למרות מעשה החטיפה.

אולם בניגוד לטענת האם, לפיה הילדים לא ניזוקו, המומחית שבית המשפט מינה בכדי לבדוק את מצב הילדים העלתה ממצאים חמורים ביותר בנוגע להשפעת מעשה החטיפה על הילדים, על אף שמלאו להם 4 שנים ושנתיים בלבד.

תיאורי המומחית לגבי הנזקים הנפשיים שגרמה האם לילדים במעבר לאירלנד ללא האב מכמירי-לב, וצריכים להוות קריאת השכמה לכל הורה ששוקל לנתק את ילדיו מההורה השני, יהא גילם אשר יהא.

הבן הצעיר שכח את אביו לאחר זמן מה, מאחר שלא היה בוגר דיו לשמר את אביו בזיכרונו, על אף שראה אותו במצלמת המחשב. כתוצאה מכך נגרמו לו הפרעות בתהליכי ההתקשרות עם צדדים שלישיים, שכן ניתוקו מהאב הפך את העולם עבורו למקום מסוכן ועוין. הפעוט סובל מחרדות והחל להתעסק באופן אובססיבי בפציעות לכאורה בגופו. באופן כללי כאשר הוא נמצא במצבי לחץ, חלה רגרסיה קשה בהתנהגותו. הבן בן ה-4, שכן זכר את אביו, סבל מגעגועים עזים לאב, ושני הילדים פתחו תופעות האופייניות לחרדת נטישה.

עקב הימשכות ההליך המשפטי חזרה המומחית ובדקה את הילדים שנתיים לאחר חזרתם ארצה, ומצאה כי הם עדיין ממשיכים לשאת בנזקים נפשיים. הבן הצעיר בפרט ממשיך לסבול מחרדות ונבהל מסיטואציות שמרבית הילדים בגילו אינם נבהלים מהן. כמו כן הוא סובל מקשיי התארגנות בתנאי לחץ וסוחב עימו את הטראומה.

בית המשפט עצמו מצא לנכון להתעכב על אחת מטענות ההגנה של האם, במסגרתן היא טענה כי תלתה תמונות של האב בחדר הילדים באירלנד כדי שלא ישכחו איך הוא נראה, וכי איפשרה לילדים לקיים שיחות עם האב באמצעות הסקייפ.

בית המשפט קבע כי תיאורים אלה דווקא פועלים כנגד האם ומעידים על המצוקה הקשה בה היו שרויים הילדים, כאשר נאלצו לנסות לשמר את דמות אביהם באמצעות תמונות על הקיר או שיחות באינטרנט.

מסקנתה של המומחית, אשר אומצה על-ידי בית המשפט, הייתה שהילדים מותשים, אין להם רזרבות נפשיות, ואין להם כוחות פנויים להתמודד עם קשיי ההגירה פעם נוספת - ולפיכך אין מקום לאפשר לאם להגר עם הילדים ולנתקם שוב מאביהם.

לכאורה סוף טוב, אך למעשה הילדים, שגם כך נושאים צלקות נפשיות, מקבלים כעת אם ממורמרת ומדוכאת, שנאלצת לחיות בארץ זרה לה, ללא משפחה וחברים.

סיטואציה זו הייתה נמנעת אילו האם הייתה מגיעה עם האב להסכמה, אישית או באמצעות בית המשפט, על מעבר מסודר לאירלנד, באופן שיבטיח ביקורים נרחבים וקשר אינטרנסיבי עם האב, במקום לנסות לקבוע עובדות בשטח באופן חד-צדדי.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il