השכם להורגו, לא לפוצעו

זוכרים את פרשת שי דרומי? החקלאי מהדרום שירה למוות באדם שפרץ לחוותו בינואר 2007? דרומי זוכה מאשמת הריגה, ולאחר מכן נחקק החוק שנקרא על שמו, החוק המתיר לירות באדם הפורץ לביתך.

כל-כך הגיוני, כל-כך בהתאם לכלל המובן מאליו שהקם להורגך השכם להורגו. כי מי שפורץ לבית יכול להיות חמוש או לא, אי-אפשר לדעת. וגם אי-אפשר לשאול אותו: סלח לי, יש עליך נשק? ולכן ניטרול אדם כזה הוא בהחלט בגדר הגנה עצמית, גם אם לאחר מכן נמצא שלא היה חמוש.

"הקם להורגך"

אני חוזר לכך על רקע האירועים העכשוויים: אבנים, דקירות וכל השאר - כל אלה הם בבחינת "הקם להורגך". אם במקרה אנשים רק נפצעים, זה לא משום שזו הייתה מטרת התוקף. הסכין והאבן מיועדים להרוג, לרצוח. וזה גם מה שהם עושים מדי פעם. ולכן כל סוג של תגובת ירי, או כל פגיעה אחרת בתוקפים, הם בגדר הגנה עצמית.

"היום (ד') גבר כבן 36 נפצע בינוני מדקירה בשער האריות בירושלים על-ידי מחבלת פלסטינית. בתגובה הוא דרך את נשקו וירה בה. מצבה מוגדר קשה" (מן העיתונות).

אולי המחבלת תצא מזה, ואולי לא. מבחינה עקרונית זה לא משנה. ברור שהמחבלת תקפה כדי להרוג, ואם במשך הדברים המותקף היה הורג אותה, זה לגמרי לגיטימי. כל פעולה נוספת מיותרת. לא צריכים חקירה, בדיקה וכל השאר. הדברים פשוטים, וצריכים להישאר כאלה.

מילת הקסם "כיבוש"

הפלסטינים ובעלי בריתם יאמרו בתשובה את מילת הקסם "כיבוש". כלומר, מי שכובש הוא התוקף, ואנחנו הפלסטינים הקורבן שנאבק לקבל את זכויותיו.

זו טענה שאין לה תוקף - לא מוסרי ולא עובדתי. תחושת הקורבן של הפלסטינים אינה דבר הנובע מעובדות או מציאות, אלא ממנטליות. אם בוחנים את מה שקורה בעולם, אז מוסלמים רבים, ולא רק הקיצוניים שבהם, מרגישים שהם קורבן באשר הם. בלונדון, בפריז, בניו-יורק, בכל מקום. הם הורגים, בעיקר האחד את השני, גם כאשר אינם כבושים, גם במקומות שבהם הם השליטים. דאעש הוא לא תוצר של כיבוש כזה או אחר, אלא של דת האיסלם. וכך גם העימות אצלנו.

כלל ההגנה העצמית לא אומר "השכם לפוצעו", אלא "להורגו". וזה לא מקרה. כי ההרג הוא גורם מרתיע. הוא מסלק מהעולם אדם, גבר או אישה, שהקנאות הדתית עלולה לגרום להם להמשיך "לקום להרוג".

מה שאני כותב בוודאי יישמע לכמה אוזניים כעמדה לא נאורה. אבל בשלב זה של חיינו הלאומיים יותר חשוב להיות בחיים מאשר להיות נאורים.