אוקטובר האדום

א. היכו בי חזק, הפיגועים האחרונים. שניהם ביחד וכל אחד במקום קצת אחר: הירי ליד איתמר שבו נרצחו נעמה ואיתם הנקין; והדקירה בירושלים, שם נרצחו הרבנים אהרון בניטה ונחמיה לביא. לנסות לדמיין את הסיטואציה הכל-כך מוכרת של נסיעה משפחתית באוטו, כל משפחה והווי הנסיעה שלה (הרי כל המשפחות דומות בסוף), שהופכת פתאום לזוועה. לנסות ולדמיין את אדל בניטה רצה בהיסטריה בסמטאות העיר העתיקה שניות אחרי שבעלה נרצח ומקבלת סטירות, קללות ויריקות - אם יש סיוט גרוע מזה, הרי שאני באמת מתקשה לדמיין אותו.

פעם ידעתי להדחיק טוב יותר - הייתי ממש אלוף בזה - וכל ישראלי יהא עדי שמלאה הכוס בדברים שיש להדחיקם. אבל אני חושש שאבדה לי היכולת הזאת. את מקומה החליפו דמעות של כאב וזעם. אני משתגע, באמת שאני משתגע מזה. הייתי כמה פעמים במזרח ירושלים כעיתונאי (ועוד המון כתייר). אני יודע שתושבי מזרח העיר מתעקשים לשמור על מעמדם כתושבים, אף שהם נדפקים על-ידי העירייה והמדינה בעקביות מעוררת השראה. הם כנראה מתעקשים כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה. גם אם נניח לרגע בצד את האנושיות הכי בסיסית שאמורה לעמוד בינך ובין יריקה, סטירה או קללה אל עבר אדם כואב ומדמם שרץ מולך, שלא לדבר על להושיט לו עזרה - האנושיות הזו כנראה אבדה - אבל מה עם האינטרס של תושבי מזרח ירושלים? איך אוכל להאמין להם או להתייצב לצדם? יכול להיות שזו הכללה, כנראה שזו הכללה, ובכל זאת - איך?

כנ"ל בנוגע לשני גברים שמתקדמים, חמושים, אל עבר מושב אחורי בכוונה לירות בילדים שיושבים שם, ורק תאונת ירי מונעת את זה מהם. אני משתגע, באמת שאני משתגע מזה.

וכן, אני יודע שגם הצד השני ספג וסופג אבדות בנפש. כל מוות הוא נורא, אני לא אומר את זה מהשפה ולחוץ. אבל יחד עם זה - מוות של יהודים כואב לי יותר. הם אחים שלי, וזה לא משנה איפה הם גרים ובמה הם מאמינים וזה לא משנה כמה הם יכולים להטריף אותי לפעמים. זה מובן מאליו בשבילי שכואב לי יותר. ולא, זה ממש לא הופך אותי לפחות שמאלני. פעם חשבתי שאני אזרח העולם, אבל כשאני מסתכל על העולם עכשיו אני מבקש לשלול לעצמי את האזרחות הזאת. תשאירו לי את שלי, תודה.

וכן, אני יודע שגם יהודים עשו דברים נוראיים. כמובן שאני לא מצדיק או זורם עם זה, אבל המשוואה בלב שלי די פשוטה: כשיהודי הורג ערבי אני מתבייש וזועם שבן עמי בחר בטרור. כשערבי הורג יהודי כואב לי על אחד ממני שמת - הרי זה יכול היה להיות אני. את הראשון אני לא יכול להבין, אבל את השני כבר נמאס לי לנסות להבין.

וכן, אני יודע כל מה שיש לדעת על הכיבוש. אינני מצדיק אותו (ואולי יותר נכון לומר, את השליטה בעם אחר), ועדיין - כל מתנחל קרוב אליי יותר מהפלסטיני (לא בקטע אישי, בקטע כללי), וזה בסדר גמור מצדי לדעת שזה עובד גם הפוך: לא ראיתי שיש בעיה לפלסטיני להצהיר אותו דבר, וההצהרה הזו תתקבל בהבנה בדרך כלל (מימין ומשמאל). אז שיבינו גם אותי. נורא לא קוסמופוליטי, אני יודע. אז מה.

מה שאמרתי כל-כך מובן מאליו, לא?

ב. ולא רק מובן מאליו - גם חוזר על עצמו. הכול כל-כך מוכר. זו אותה ההסלמה ואותם הפיגועים, אותה יד קשה ואותן התגובות, אותן ההפגנות ואותם הגינויים. היינו שם. הכול מרגיש כמו להתעורר משינה טרופה מול רעש לבן בטלוויזיה.

אלה ימים רעים לאופטימיסט שבי, וכשאני לא אופטימי, אני נהיה חולה. השיחות חוזרות על עצמן. אותן שיחות בדיוק. לפני כמה ימים השתתפתי באחד מאותם ויכוחים פוליטיים מעייפים בין ימין ושמאל. פתאום שמנו לב, יחד, שאין רעיון או פתרון שעלה בשיחה בן פחות משלושים שנה. מה כבר ההבדל בין "לחזור למשא ומתן" ובין "להרוס בתים"? שניהם לא עזרו, לא עוזרים וכמו שזה נראה, גם לא יעזרו.

אנשים אומרים "היוזמה הערבית" כאילו זה עוד משהו שבכלל קיים. אנשים אומרים "להיכנס בהם" כאילו זה משהו שיפתור משהו. כולנו בשידורים חוזרים של עצמנו. בוויקיפדיה ספרתי למעלה מעשרים יוזמות וסוגי פתרונות לסכסוך, חלקם נוסו ונכשלו, לחלקם לא היה סיכוי, חלקם היה הזיה חד צדדית, חלקם היו נחמדים, אבל כבר לא רלוונטיים. אנשים עדיין מפרסמים "תוכניות מדיניות". באותה המידה יכלו לפרסם מתכונים לחביתה. ולמרות זאת, זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות, ולו רק משום שלנסות זה פחות גרוע מלא לנסות.

כן, אלה בהחלט ימים רעים לאופטימיסט שכמוני. אני שונא את זה כשאני נהיה פסימי, יוצאים לי חצ'קונים.

ג. וכל אחד מנסה תמיד "לשים את הדברים בהקשר" - אבל מה ההקשר? לכל אחד הקשר אחר. זה בפיגוע א', זה בהתנחלות ב', זה ברצח ההוא, זה ברצח שקדם לו, זה בעלייה של מן דהוא להר הבית, זה בהתנתקות, זה ב-67', זה ב-48', זה בתרפ"ט, זה ב-1860, זה ביעקב ועשו. נדמה שרק בנאנו-מיליונית השנייה שלפני המפץ הגדול היה פה שקט, אבל גם זה רק משום שעוד לא פורסמו הפרוטוקולים.

תמיד נדמה לי שמהרבה בחינות הרבה יותר קל, או לפחות יותר ברור, להיות ימני. אבל למעט בדיונים מייגעים שבהם לשמאל קשה קצת יותר להציע "פתרון" (אין דבר שימני אוהב יותר מלהטיח בשמאלן מאשר: אז מה הפתרון שלך?!), הרי שזה ככל הנראה די שטויות, הרי כל אחד חושב שלשני קל יותר; אפשר לראות את זה יפה ביחסי דתיים-חילונים. הראשונים חושבים שנורא קל לחיות בעולם שבו הכול מותר, האחרונים חושבים שנורא קל לחיות בעולם שבו הכול מוכתב. שניהם טועים, כי אין דבר כזה חיים קלים ואין באמת דבר כזה שהכול מותר או שהכול מוכתב.

כך, אף על פי שיש משהו מושך - גם אם מדכדך - ברעיון שתמיד נחיה על החרב, הרי שיש משהו לא פחות מושך - גם אם מעורפל - ברעיון שאם נעשה אחד שניים שלושה צעדים, יהיה פתרון. ואני? אני כבר לא יודע מה אני. בהגדרתי העצמית אני שמאלן, אבל יהיו שמאלנים שיחלקו על כך. באחד מהחגים ניגש אליי בחור בכיכר רבין: אני אוהב לקרוא אותך, אמר, למרות שאני לא חושב כמוך. התביישתי לשאול אותו מה אני חושב. חבל.

דבר אחד בכל זאת די ברור לי: אני פה כדי להישאר. אם לפלסטיני מותר לדבר על צומוד ולימני מותר לדבר על זכות אבות, אז גם לי מותר להרגיש בבית ולא לרצות ללכת לשום מקום.

כל-כך מובן מאליו מה שאמרתי, לא? החיים בלופ. סחרחרה מקולקלת בלונה פארק שיצא משליטה.

ד. הסיפור על סיזיפוס, המגלגל אבן כבדה במעלה הר תלול רק כדי לחזור ולעשות את זה שוב עד קץ הימים תמיד משך אותי, וספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס" השפיע עליי מאוד בגיל שנכון להיות מושפע בו מהאקזיסטנציאליזם. קאמי הצליח למצוא בזה צידוק לחיים. כך כתב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".

מאוד יפה, באמת, אלא שהסיזיפוס המזרח תיכוני - ושני הצדדים הם סיזיפוס ושני הצדדים הם הסלע של השני - לא שמח. לא שמח בכלל. כי כבד הסלע, ודוקר, ותלול ההר. ובפסגתו, כמו בשיפוליו, נשפך דם.

כן, אלה בהחלט ימים רעים לאופטימיסט שכמוני. שונא להיות פסימי, אני בקושי מצליח לזהות את עצמי במראה. יעבור, הלוואי שבקרוב.