הנשיא אובמה קצר השבוע ניצחון פוליטי חשוב, "היסטורי" בלשון העיתונים. הוא שיכנע 11 ארצות באגן האוקיאנוס השקט, להצטרף אל ארה"ב בהסכם רחב-יריעה על הנמכת מכסים ועל כללי התנהגות בסחר בינלאומי.
ההסכם הזה (TPP, בראשי התיבות האנגליים שלו, או "השותפות הטרנס-פאסיפית") כולל בין השאר את יפן, את וייטנאם ואת אוסטרליה בצד המזרחי של האוקיאנוס, ואת קנדה, מקסיקו, פרו וצ'ילה בצד המערבי שלו. הוא מכניס שתי חמישיות מכלכלת העולם אל אזור של סחר-כמעט-חופשי.
לא היה דוגמתו מאז נחתמה אמנת NAFTA, אשר כוננה את אזור הסחר החופשי של צפון אמריקה. משמעותו חורגת הרבה מפעילות מסחרית. הוא מתואר כ"סוללת-מגן" נגד הגמוניה סינית. לשלוש מחברותיו יש סכסוך רב-שנים עם סין על גבולות המים הטריטוריאליים שלה (היא אינה חושבת שיש להם גבולות).
סין עצמה הוזמנה להצטרף, אבל סירבה. יותר מדי משמעת עצמית נתבעת מן השותפות. הנשיא אובמה לא הסתיר את מגמת פניו. "כאשר 95% ויותר מלקוחותינו הפוטנציאליים מתגוררים מחוץ לגבולותינו, איננו יכולים להניח לארצות כמו סין לנסח את חוקי הכלכלה הבינלאומית", הוא אמר בהודעה רשמית לציון ההסכם.
דינאר ודירהאם ולירה שטרלינג גם
הסכמי סחר חופשי אינם נחתמים לעתים קרובות, והסכמי סחר רב-לאומיים וטרנס-אוקיאניים נחתמים אולי פעם בדור. הם מאורעות בעלי פוטנציאל עצום. בעבר, ארצות כוננו אימפריות כדי לאפשר אותם: רומא הייתה כזאת, הח'ליפות המוסלמית (עם דינאר של זהב ועם דירהאם של כסף).
האימפריה הבריטית, אשר חלשה על שתי חמישיות של כדור הארץ, הייתה אזור סחר חופשי ענק, וחומות מגן הקיפו אותו. הוא עמד ביסוד המשטר הבינלאומי המכונה לפעמים "השלום הבריטי", או, בלטינית מדוברת, "פאקס בריטניקה". אבל הוא עורר קנאה וקירב מלחמות. נפוליאון, היטלר והגנרלים של יפן ניסו לכונן לו חלופות באירופה ובמזרח אסיה.
משטרי-סחר בינלאומיים לא נועדו להיות וולונטריים. הם נישאו על כידונים. הם הצריכו הגמון, וממילא הם שירתו את צורכיו. היו שותפים בהסכמי הסחר, אבל הם היו לוויינים קטנים במערכת השמש של ההגמון. אזורי סחר חופשי וולונטריים ורב-צדדיים הם תופעה חדשה, פוסט-קולוניאלית ופוסט-אימפריאלית. לא היו נחוצים אוגוסטוס קיסר, או נפוליאון בונפרט כדי להקים את הקהילה האירופית ב-1958, שממנה צמח לימים האיחוד האירופי.
גם באזורי סחר מן הזן החדש יש ארצות הנהנות ממשקל יתר. בשנים האחרונות, משקלה של גרמניה באיחוד האירופי הזכיר יותר ויותר את התפקיד, שהועידו לה המתכננים האסטרטגיים במשרד ראש הממשלה של גרמניה הקיסרית לאחר הניצחון המיוחל במלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנה ("תוכנית ספטמבר", http://tinyurl.com/german-1914plan).
זה כמובן פירוש מרחיק לכת בשיעור הגרמנופוביה שלו, משהו שאנחנו רגילים לשמוע ממרקסיסטים יוונים. אבל הסכמי הסחר של זמננו הם אמנם רב-צדדיים, ותעיד ההתנגדות העצומה שהם מעוררים מבית, לא רק אצל ה"ואסאלים", כי אם גם אצל ההגמונים. הסיבה להתנגדות היא שהמשא-ומתן על כינון אזור סחר חופשי כרוך בהכרח בוויתורים, והם תמיד באים על חשבון מישהו.
הבריאות של הפוליטיקאים
היסטורית, הספקנים הגדולים ביותר הם האיגודים המקצועיים. בעיניהם, סחר חופשי מעניק יתרון לארצות, שבהן רמת המחיה נמוכה והאיגודים המקצועיים חלשים, או לא-קיימים. אם אין איגודים, הם אינם יכולים להיאבק על שיפור תנאי עבודה ועל העלאת שכר. בהיעדר השקעות במקום-העבודה ובכוח-העבודה, המעסיקים חופשים להתחרות על שווקים של ארצות מפותחות במחירים נמוכים עד גיחוך. המעסיקים במפותחות סוגרים את קווי הייצור שלהם, או מעבירים אותם אל השווקים הזולים.
הסכמי סחר חופשי מסובכים ומפחידים, מפני שהם כרוכים בהרבה אי-ודאות. הם מאיצים את המהלך הטבעי של הפעילות הכלכלית, ומכריחים ארצות להתייעל כדי שלא להפסיד בתחרות. התייעלות היא לעתים קרובות שם נרדף להקפאת שכר, לוויתור על הטבות ולפיטורים.
הכלכלנים המודרניים נתנו סימנים בסחר חופשי, מן הניאו-קלאסיקה עד דגם הקשר-אולין (Heckscher-Ohlin). "ניאו ליברלים" בחצי המאה האחרונה הם אלה הסבורים, שסחר חופשי הוא מנגנון למיצוי סגולותיו של השוק. הסרת הפיקוח על תנועה של סחורות ושל שירותים תאיץ את הצמיחה. היא תכניס יתר-היגיון בכוח העבודה, כאשר כוח אדם ינוע באופן טבעי אל המקומות שבהם הוא נחוץ, בהתאמת כישורים. ממילא, התוצאה תהיה רווחה מוגברת לכול.
הנוסחה הזו לא היטיבה במידה שווה עם ארצות ועם פלחי אוכלוסיה. באמריקה, למשל, דה-רגולציה שיטתית התחילה בסוף שנות ה-70. אבל מנתונים שהתפרסמו בארה"ב בחודש שעבר עולה, כי הכנסתו השנתית של גבר אמריקאי לבן ממוצע הייתה נמוכה ב-2014 מהכנסתו ב-1973, במספרים יחסיים ובהתאמה לאינפלציה (50,383 דולר לעומת 53,294 דולר). זה נתון מדהים למדי, המעמיד בספק לא רק את ערכן של התמורות הכלכליות אלא גם את היכולת לשכנע את הציבור בערכן (הנתונים כלולים בדוח, שאפשר לקרוא על הרשת, http://tinyurl.com/income-1973-2014).
ואמנם, הסכמי סחר חופשי אינם מועילים לבריאותם של פוליטיקאים, בייחוד לא בעונת בחירות.
קלינטון, בוש ומיליארדר
הפעם האחרונה שבה סחר חופשי עמד במרכז הזירה האלקטורלית הייתה במערכת הבחירות של 1992, שהפגישה בוש, קלינטון ומיליארדר אקסצנטרי שהיה קצת ימין וקצת שמאל. מוכר להפליא, הלוא כן.
ב-1992, הנשיא ג'ורג' בוש האב לחם על חייו, על רקע מיתון כלכלי חריף. הוא יצא מגדרו להוכיח שהוא אינו חסיד שוטה ומתרפס של סחר חופשי, ונסע ליפן - אז, היריבה המסחרית הראשונה במעלה - כדי לתבוע שהיפנים יחדלו להכשיל מכירות של רכב אמריקאי על אדמתם. הם לעגו לו בגלוי.
מועמד עצמאי בבחירות ההן היה המיליארדר רוס פרו, שקיבל 19% מן הקולות, בין השאר על יסוד התנגדותו להסכם הסחר החופשי הממשמש ובא עם מקסיקו. קלינטון קיבל רק 43% של הקולות, אבל זה הספיק לו בשיטת בחירות של המנצח-לוקח-הכול.
קלינטון הבעל פסח על שתי הסעפים במהלך מערכת הבחירות. הוא יתמוך בהסכם אם ייבחר, הוא אמר, אבל יעמוד על תיקונים. התיקונים תוקנו חיש קל, והבית הלבן העמיד את אישרור ההסכם סמוך מאוד לראש סדר היום שלו. קלינטון הרעיה אמרה על ההסכם, לאחר שנכנס לתוקף, כי הוא "חופשי והוגן" ו"הוא מוכיח את ערכו".
היא ניסתה להתכחש למלים ההן, כאשר התמודדה בעצמה על הנשיאות נגד ברק אובמה, ב-2008. אובמה שלף אותן נגדה, מפני שחשבון פוליטי פשוט חייב אולי לחזר אחר קולות האיגודים ואחר כושר הארגון שלהם. גב' קלינטון, הואיל והייתה משוכנעת בניצחונה הממשמש ובא, נקטה תחילה קו אחראי ובוגר. אבל התהפוכות הלא-צפויות של המערכה הכריחו אותה לשנות כיוון.
מה קרה ל"תקן הזהב"?
משהו מעין זה מתרחש עכשיו ממש. היא שוב מתמודדת, היא שוב מאבדת עמדת בכורה חד-משמעית בתוך מפלגתה. ההתנגדות לה באה בעיקר מצד השמאל הפופוליסטי. נושא הדגל שלו, הסנאטור ברני סאנדרס, הוא סוציאליסט מוצהר, משהו שלא נראה אי-פעם במפלגה הדמוקרטית. איום נשקף לה מצד מועמדות אפשרית של סגן הנשיא ג'וזף באיידן, בעל ברית טבעי ופופולרי של האיגודים.
בתחילת השבוע, כאשר נודעה הצלחת אובמה בהשגת ה-TPP, הילרי קלינטון התראיינה בשירות הטלוויזיה הציבורי. היא נשאלה מה דעתה, ופלטה תגובה ששום כותב נאומים אחראי לא היה מרשה לשכמותה להגיע אל הטלפרומפטר. "ממה שאני יודעת על זה, נכון לעכשיו, אינני תומכת במה ששמעתי על זה* שוב, אין לי הנוסח, אין לנו עדיין כל הפרטים, (אבל) אני לא מאמינה שזה יעבור את הרף הגבוה שאני הצבתי".
כפי שהואיל לציין מאמר המערכת של ה"וול סטריט ג'רנל" הימני, "הילרי מחליפה מקומות עם קלינטון". העיתון מצטט הכרזה קודמת שלה, שהסכם הסחר הזה כמוהו כ"תקן הזהב".
גב' קלינטון מוכרחה לפזול שמאלה, כשם שמועמדים רפובליקנים פוזלים ימינה בהתמודדויות פנים-מפלגתיות. אחר כך, לצורך הבחירות הכלליות, מוטל עליהם לחזור אל המרכז. אבל מה שמפתיע השנה הוא שהמועמד המוביל אצל הרפובליקנים, לפחות לפי שעה, דונלד טראמפ, מחזיק בדעות על סחר חופשי המזכירות את דעות פרו מ-1992 הרבה יותר מאשר את דעותיהם המסורתיות של מועמדים רפובליקנים. מה זה אומר?
"דבר רע"
נראה בעליל שמצב הרוח הזועף של הבוחר אינו פוסח על שום מפלגה. מצב הרוח הזה מקרב את הקצוות האידיאולוגיים זה אל זה, כפי שקרה הרבה פעמים במרוצת משברים בהיסטוריה המודרנית. התפיסה הקלאסית של המפלגה הרפובליקנית בזכות כלכלה חופשית מהתערבות אינה עומדת עוד במבחן הזעף.
רונלד רייגן הצליח למכור כלכלה ליברלית קלאסית (באמריקה קוראים לה דווקא "שמרנית") מפני שהוא הילך קסמים על הבוחר במובנים אחרים, ומפני שהבוחר סלד מפני החלופות. אבל עכשיו אין עוד לרפובליקנים מישהו כרייגן, ומן התמרונים בתוך המפלגה, סביב המירוץ לנשיאות וסביב מנהיגותה בקונגרס, ניכר אבדן דרך.
סקר דעת קהל של מכון פיו (Pew) הראה בחודש יוני, כי שליש המצביעים הרפובליקנים חושבים את הסכם הסחר של האוקיאנוס השקט ל"דבר רע", אפילו יותר מאשר אצל הדמוקרטים (26%).
סקר משותף ל"וול סטריט ג'רנל" ולרשת אן.בי.סי הראה בחודש אפריל תמיכה ברורה אם גם לא-מסיבית בהסכם. אבל בחודש יוני התהפכו היוצרות, ויותר אמריקאים חשבו את ההסכם למזיק, אם גם בהפרש קטנטן. חזקה על המתנגדים החדשים שהם האזינו לדונלד טראמפ בימין הפופוליסטי ולברני סאנדרס בשמאל הפופוליסטי.
סדרת חינוך
הנשיא אובמה מעניק לקונגרס "חודשים ארוכים לשקול כל מלה בהסכם", לפני שיצביע על אישרורו. לשון אחר, הנשיא מאמין, או מעמיד פנים שהוא מאמין, כי שני בתי הקונגרס, עם רוב רפובליקני מוצק, יצביעו לטובת הסכם שהוא מציג בעיצומה של 2016, שנת הבחירות. פשוט קשה להאמין, כאשר שתי המפלגות להוטות להניח את דעתם של הרדיקלים בכל אחת מהן.
כמובן, הסכמי סחר חופשי אינם צריכים להיות חלק מן ההווי של מערכת בחירות. נטיית פוליטיקאים לפשט ולפנות אל מכנים משותפים נמוכים מקטינה את הסבירות שהסכמים כאלה יאושררו. איך הופכים מערכת בחירות לסדרת חינוך, ומנסים להסביר את העולם המסובך לבוחר קצר-הרוח? זו השאלה, תמיד ובכל מקום - יהיה הנושא על הפרק אשר יהיה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny