בגיל 69, שנה אחרי האלבום שאסף שאריות של הפינק פלויד וכמעט עשור מאז אלבום הסולו האחרון שלו, דיוויד גילמור מוציא אלבום סולו רביעי. בעוד רוג'ר ווטרס הקדיש עצמו לאחרונה למסע הופעות שחוגג את "החומה" של הלהקה-האם, שגם ייצא בקרוב כסרט תיעודי, גילמור אסף חברים ותיקים ליצירות חדשות. כמו בעשורים האחרונים, אשתו פולי סמסון אחראית למרבית המילים, ולצורך הקלטות הצלילים גילמור שב למשתפי פעולה כמו פיל מנזנרה אקס רוקסי מיוזיק, דיוויד קרוסבי וגראהאם נאש, אנדי ניומרק, זבינייב פרייזנר, וגם הישראלי ירון סתווי בבאס ובקולות. השיר הכי יפה כאן נקרא "Faces of stone", ובשאר הקטעים ניכר הפער בין הכליים לאלו המושרים. למרות שגילמור זמר נהדר, עיקר אונו השתמר בו כנגן. הסאונד שלו בהחלט מזדקן בכבוד, להבדיל, למשל, ממה שקרה לגיטריסט כמו קרלוס סנטנה. כל הקטעים הכליים פה, במיוחד הפותח והנועל, מציגים לראווה גילמור משובח. אמנם, שום דבר שיתאבק בעפר קלאסיקות פלויידיות שלו, ובכל זאת לכל אוהדי הצליל, הטון, התחושה והחשיבה המלודית הכה מזוהים עימו, יש כאן בהחלט חומרים מספקים.
הקטעים המושרים הם כבר סיפור אחר, פחות יציב. גילמור רחוק משיאיו ככותב וכמגיש קולי מצד אחד, ומצד שני משדר אמינות, הגינות, ונינוחות בעורו. לטעמי אלבום הסולו הכי טוב שלו נותר הראשון מ-1978, עם רוק-בלוז גיטרות פנטסטי שבזמנו נשמע פשוט וישיר יותר מיצירות הלהקה, ושלחלוטין שרד במבחני הזמן. אבל האלבום החדש, כקודמו מ-2006, מצליח במשימה כלל לא פשוטה: הוא מספיק קרוב למורשת הפלויידית כדי להיות בו-זמנית גם מאוד רחוק ממנה איכותית וגם מאוד מכבד. מה שכנראה בהחלט עונה לציפיות האוהדים. ודאי של מרבית הישראלים, עבורם, בהתחשב בפרופיל הנמוך של ניק מייסון ובעיסוקים הפוליטיים של ווטרס, מבין שלושת חברי הלהקה החיים, גילמור הוא הפלויד היחיד.
* ציון: 7
המספרים של דיוויד גילמור
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
