ניסים משעל: "יש געגוע למבצעים בהם צה"ל היה יצירתי וחכם"

אם "המוסד" קודם מחסל ואז, בזכות שמו הנודע בעולם, "מוכר" מצוין ספרים וסרטים שנכתבים ונעשים עליו, אז את הצלחת "המוסד המבצעים הגדולים" (הוצאת "ידיעות ספרים") ספרם הקודם של מיכאל בר-זהר וניסים משעל, אפשר אולי להגדיר כ"מכירת חיסול". כ-170 אלף עותקים נמכרו בארץ, עוד כמות דומה בחו"ל. ואם המוסד מוכר, אולי גם הסיירות הצה"ליות - שעליהן נסוב ספרם הנוכחי, הן בעלות פוטנציאל ספרותי-כלכלי שכזה.

סוגייה זו נבחנת עתה עם צאתו לאור של - "הלוחמים פשטו עם שחר", על המבצעים המיוחדים של צה"ל ממלחמת העצמאות ב-1948 ועד "צוק איתן" בקיץ שעבר.

ברוח זו ובמילותיו שלו, משעל מתאר בריאיון ל"גלובס" יחד עם בר-זהר, את מה שהביא להוצאת הספר: "זיהינו שהציבור אוהב מאוד לקרוא על מבצעים. הספר הקודם על המוסד היה רב-מכר הרבה זמן בארץ ותורגם ב-28 מדינות, וגם שם הוא כיכב ברשימות רבי-המכר. לאור ההצלחה החלטנו ללכת לצה"ל, למבצעים המיוחדים, שהם מרתקים. יש געגוע למבצעים שבהם היה זה צה"ל היצירתי, החכם, ששולח יחידות קומנדו למבצעים במקום מסות של כוחות.

"הדוגמה הכי בולטת הייתה לדעתי ב'אביב נעורים' (חיסול הנהגת "ספטמבר השחור" ומפקדת "החזית העממית" בביירות באפריל 1973, בעקבות רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן י.מ). בהתחלה שקלו לצאת אליו עם כוחות מאוד גדולים, ובסוף הוחלט ללכת על כוח קטן בהרבה שהיה שילוב של מטכ"ל, השייטת, המוסד ויחידה מצומצמת מחטיבת צנחנים".

 עטיפת הספר

הטריגר של "צוק איתן"

הספר יצא בתחילה בגרסה מצולמת, ועתה הוא מופיע כטקסט כתוב. בין לבין התרחש בקיץ שעבר מבצע "צוק איתן", ולדברי בר-זהר הוא היה הטריגר לגרסה הכתובה. "הוא לא היה באלבום שלנו, ולדעתנו הוא מאוד חשוב, כמסגרת של סיפור שלא נגמר, של 3 מבצעים שמסתיימים בלי הכרעה סופית", הוא אומר.

- הספר נקרא "המבצעים הגדולים". המבצעים האחרונים בעזה לא נדמים למשהו מכל אותם אלה של העבר - עם ההעזה, היוזמה והמקוריות. למה שדווקא הם יהיו הטריגר לספר הזה?

בר-זהר: "זה כל האסון. ב'צוק איתן' אנו כותבים שפעם נוספת רואים שמאבק עם מחבלים לא מנהלים עם מסות של צבא, אלא צריך לחשוב על דרכים מתוחכמות, כמו בעבר.

"במבצע הזה, כל יום ציפיתי שנשמע שהסיירות השתלטו על בית-החולים שיפא, שם ישבו ראשי המחבלים, אבל ראיתי שדברים כאלה לא באים בכלל במחשבה של המתכננים. במקום אלה נהיה לנו צבא גדול וכבד מאוד, שחושב שכל דבר אפשר לפתור בכוח הטנקים והנגמ"שים. זה לא נכון לפעול ככה. לכן שמחנו לשמוע שהרמטכ"ל הנוכחי, גדי אייזנקוט, החליט להקים את חטיבת הסיירות, שתפעל עם שיטות פעולה מיוחדות".

משעל: "לאורך הספר אתה רואה שכאשר יש מנהיגות צבאית ומדינית חזקה, כמו פעם, יש מבצעים גדולים - כשמשה דיין שר ביטחון; כשיצחק רבין ראש ממשלה באנטבה; אהוד אולמרט בחיסול הכור בסוריה, לפי מקורות זרים; ומנחם בגין בחיסול הכור בעיראק. אתה יכול להגיע לתובנה מהספר שכדי לצאת למבצעים נועזים, צריך גיבוי של מנהיגות אמיצה וחכמה, שיכולה לאשר אותם. קח כל מבצע ותראה מי היו המנהיגים באותם ימים".

בר-זהר: "המעניין הוא שהמנהיגות של היום, שב'צוק איתן' פעלה בצורה הכי מרובעת, הגיעה מהמקומות של המבצעים הללו. בני גנץ היה מפקד שלד"ג, נתניהו ובוגי יעלון השתתפו במבצעים נועזים בסיירת מטכ"ל. אבל הניסיון האישי לא פעל בכלל כשההגה בידיהם.

"יש גם תופעה של שיכרון הכוח. יש לנו כוח רב כל-כך, שנראה שנוכל 'לשטח' את האויב, אבל ככה גם אף אחד לא חשב על המנהרות שמתחת לרגליים שלנו. זה היעדר של חשיבה מקורית, כי אתה בטוח שבכוח הצבאי הגדול תוכל לפתור כל בעיה".

- ההימנעות מיוזמה ומפעולה נועזת בעומק השטח נובעת גם מחשש גובר מפני חיילים הרוגים.

בר-זהר: "בדיוק. היום השיקול העיקרי זה שלא יהיו חיילים הרוגים. במלחמת לבנון השנייה פגשתי תחת מטר הקטיושות את אודי אדם, אלוף פיקוד צפון, ושאלתי אותו למה לא שולחים את הצבא. הוא ענה שיש הוראה לחוס על החיילים, אז שאלתי אותו: 'ומי חס על האזרחים?'".

- וצה"ל של פעם לא חס על החיילים?

בר-זהר: "לפני שיצאו לפשיטה באי גרין (בשנת 1969 י.מ), הרמטכ"ל חיים בר-לב אמר ללוחמי הקומנדו שאם יהיו בפעולה יותר מ-10 הרוגים, זו תבוסה. גם אז חשבו על מספר האבידות, אבל לא כמו שהיום".

חוזרים לאנטבה

משעל אומר כי "חשיבות הספר היא בריכוז של המבצעים, בהבאתם לציבור אחרי תחקירים, עדויות וקריאה רבה". ובאמת יש לתמוה אולי אם לא שמענו כבר את כל מה שאפשר על "אביב נעורים", "מבצע אנטבה" ודומיהם.

על הרקע הזה, המחברים מדגימים את מה שמחדש הספר, דרך שיחות שקיימו בנוגע לכל מבצע שמתואר, עם אחד האנשים שהשתתף בו.

משעל: "ישי אבירם, למשל, שטס עם רון ארד, סיפר לנו שהם הגיעו ליעד, ותקלה טכנית גרמה לכך שהמטוס התחיל להתפרק. הוא מספר בריאיון שהוא התחיל לאבד את ההכרה, ואז רון ארד לחץ על כיסא המפלט, והם צנחו לאזור מלא מחבלים. ישי סיפר שרון לא ענה לו במכשיר הקשר, והוא ראה שרון לא מצליח לנווט למקום שנקי ממחבלים, והבין שחברו שבר את היד. ישי אמר לנו: 'אני חושב על רון כל יום. הוא בעצם הציל את חיי. הייתי בטוח שנהרגתי. אילולא רון, הייתי נשאר במטוס המתרסק'".

משעל מספר גם על מבצע במלחמת לבנון הראשונה, שנחשב לאחד המבריקים, דווקא במסגרת מלחמה שאינה זכורה במיוחד ככזו: "אביאם סלע (טייס קרב ולימים מפעילו של ג'ונתן פולארד - י.מ), סיפר לנו על אחד המבצעים הפחות ידועים אבל המשמעותיים של חיל האוויר, ערצב 19. זו הייתה פעולה לחיסול סוללות הטילים החדשות של הסורים. המבצע היה מאוד מתוחכם ודרש הרבה הפעלת מוחות - בהפעלת 100 מטוסים בקבוצות קבוצות, התזמון המדויק היה קריטי. איזה גל ייצא ואיזה ייכנס, איזו הסחה יעשו. כיצד להגיב לכל דבר שישתנה. המוח היהודי היה צריך פה לפעול.

"ובמוח הזה השתמשו הרבה. המעניין והכי לא ידוע בהקשר לזה הוא שחוץ מהתייעצות עם מדענים ממכון ויצמן, המוח מאחורי המבצע היה יהודי חרדי מבני-ברק, מנחם קראוס, חסר השכלה רשמית אבל גאון ובעל ידע ייחודי. בשעת הפעולה הוא ישב בבור בבגדיו האזרחיים. הוא היה מעורב בכל התוכניות".

בר-זהר: "אפילו באנטבה, שנדמה שכבר סופר על כך הכול, גילינו באמצעות שיחה עם ראש המוסד, תמיר פרדו, שהוא היה קצין הקשר של יוני נתניהו. הוא ראה אותו נפגע ונופל, הרג את האוגנדי שירה בו ואמר למוקי בצר לתפוס פיקוד".

- במבט לאורך השנים, מה ניתן ללמוד מכל תיאור המבצעים הללו?

משעל: "שהפעלת מסות של כוח לא תמיד נכונה למצבים מיוחדים, וצריך לחזור לימים של 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. קח את המבצעים בעזה. אם 'צוק איתן' היה נפתח בחיסול הצמרת הצבאית של חמאס במקום הכנסת מסות של כוחות, אולי זה היה פותר את הבעיה. זו הדילמה - מסות מול תחכום".