מדוע התקשורת הזרה אדישה לגל הטרור בישראל?

עיתונאי-שדרן אירופי, העובד באחד מגופי השידור הגדולים, הגיע לישראל השבוע לפגישות ולביקור פרטי. בשיאם של ימי הסכינאות, מברגים, מכות וירי ברחובות, נפגשנו בתל-אביב. כמה שעות קודם לכן ניסה פלסטיני לתקוף חיילת באמצעות מברג בצד השני של תל-אביב. החיילת נפצעה, והתוקף נורה במקום. האווירה ברחבי ישראל והשטחים מתוחה ומפחידה. בין פתח-תקווה לעפולה, לקריית-גת ולדימונה. וירושלים, הו ירושלים.

- אתה מעלה שידורים מכאן לדסק? מעדכן אותם שם?

"לא. לא התקשרו אליי מדסק החדשות. היינו בקשר טלפוני, אבל לא ביקשו בינתיים שאעלה לשידור. אולי הם לא הבינו שזה התחיל בשטחים, אבל נמצא כבר בכל ישראל".

- אז מדוע לדעתך באירופה לא מדווחים על המתרחש כאן? הרי בשבועות האחרונים יש תפנית ברורה בהתרחשויות. המתח סביב הר הבית החריף, ונאומי הייאוש של בנימין נתניהו ואבו-מאזן באו"ם היו כאות הזנקה להשתוללות אלימה בכל מקום.

"עצוב להודות בכך - אבל פלסטינים פוגעים בישראלים וההפך, זה לא מעניין. בערוץ שלנו מחפשים חדשות, לא דברים שקורים פה כל הזמן. גם הפעם זה נראה מקומי, רגעי. לא יותר מזה".

אותו שדרן, אמר את מה שמורגש בסיקור הזר בשבועות האחרונים. למעט דיווחים מסוימים, שבהם אופן הסיקור היה מוטה במיוחד, ועל כן תפסו כותרות אצלנו (על כך בהמשך), התקשורת הגלובלית מפהקת ביחס לישראל ולרשות הפלסטינית. סוריה, משבר הפליטים הסורים באירופה, הפיגוע ההמוני הקשה במהלך הפגנת שלום באנקרה וכמובן אייטם מספר אחת במחלקות דיווחי החוץ בכל כלי התקשורת בעולם בשנה פלוס האחרונה - דאע"ש. אלה הם הנושאים על סדר היום הציבורי הגלובלי וישראל, בדיוק כפי שמנהיגי הימין מבקשים זה שנים ארוכות ("תעסקו באחרים, למה בנו?"). אז הנה, זה קרה. ישראל לא מעניינת את כלי התקשורת הזרים.

עם הסיקור נעדר העניין והחיפוף בפרטים, הגיעו גם הטעויות המביכות. הציבור הישראלי מפרש כל כותרת אנטי-ישראלית כהוכחה ניצחת לאנטישמיות, אך לא מן הנמנע שבורות ועייפות מן הסוגייה הישראלית-פלסטינית הן שהביאו לידי הכותרת ב-BBC "פלסטיני נורה למוות אחרי התקפה בירושלים, שבה נהרגו שניים".

אותה כותרת, שעלתה לאתר זמן קצר אחרי הרצח של נחמיה לביא ואהרן בניטה ברחוב הגיא בעיר העתיקה, נוסחה כאילו אין ישראלים בסיפור; אדם פלסטיני לכאורה נורה למוות ברחוב, וכמובן, ההקשר הכללי נעדר לגמרי מן השורה האחת שמוצבת בראש הכתבה.

ה-BBC ספגו קיתונות של ביקורת, ובתוך כמה שעות תיקנו את כותרת הכתבה ל"ירושלים: פלסטיני הרג שני ישראלים בעיר העתיקה".

פוזיציה שוויונית מעושה

אלין פישר-אילן, הכותבת על ישראל עבור כלי תקשורת זרים בשפה האנגלית - כתבת "רויטרס" במשך שנים, כיום עובדת ב"ג'רוזלם פוסט" - אומרת: "יש התעניינות של כלי התקשורת הזרים, ואף יש כותרות, אבל נכון לעכשיו מספר ההרוגים אינו גבוה. העובדה שנוצרה בישראל רמה גבוהה של היסטריה, עדיין לא הופכת את הסיפור לסוחף בחו"ל. אם המגמה של התנגשויות בין האוכלוסיות תימשך, ואם חלילה יהיו גם אירועים קשים יותר, רבי-משתתפים, אז אני מניחה שיהיו עוד כותרות. מספיק להסתכל על מה שקורה בטורקיה, סוריה ועיראק. אנחנו לא שם, וכרגע גם אין שינוי מגמה בהתרחשויות".

לישראלים קשה להבין מדוע כלי התקשורת הזרים מסקרים את המצב בפוזיציה שוויונית מעושה. איך ייתכן שפלסטיני יוזם תקיפה, הישראלים מגיבים, בחלק מן המקרים יורים לפלג גופו התחתון (עפולה), במקרים אחרים יורים בו למותו (ירושלים, תל-אביב), ובכל זאת - בסופם של האירועים החמורים כלי התקשורת הזר מבצע ספירת נפגעים לכאן ולכאן, ומנפק כתבה עם "רשימת מכולת". כך וכך מתו, מהו מספר הפלסטינים ומהו מניין הישראלים.

כאמור, הסיבות לכך פרוזאיות יותר ממה שניתן לשער. מבחינת עורך חדשות החוץ אי-שם, אין רלוונטיות לשאלה "מי התחיל" את אירוע הדקירה. הם רואים את גל הדקירות והפיגועים של אוקטובר 2015 כחולייה נוספת בשרשרת פיגועים ואלימות נרחבים ומתמשכים. מנגד, הם אינם טורחים לברר את הנסיבות הספציפיות של כל אירוע בישראל, והתוצאה היא אומללה מבחינת ישראל.

כך, למשל, לפני כמה ימים ב"אינדיפנדט" הבריטי נכתב בכותרת של אחת הכתבות: "הרוג פלסטיני שביעי מידי כחות הביטחון בתוך 24 שעות". בגוף הכתבה צוין כי "הוא פתח בתקיפת דקירה לא הרחק משער שכם בעיר העתיקה, ואז ניסה לתקוף שוטרים בשבת בבוקר - כך דיווחה משטרת ישראל".

"בתוך הרצף של הסכסוך"

רות מרקס אנגלש, כתבת "וושינגטון פוסט" בישראל וברשות הפלסטינית, אומרת שכלי התקשורת בעולם לא מקדישים זמן רב לסבב הנוכחי של האלימות, כיוון "שיש נושאים אחרים שהם יותר בוערים, ואשר משפיעים יותר שם. לדוגמה, ביום שבו נרצחו בני הזוג הנקין, נרצחו 10 אנשים באוניברסיטה אמריקאית באורגון. באירופה עסוקים עדיין מאוד עם נושא הפליטים הסורים, ולאחר מכן עברו לטפל בפיגוע הנורא באנקרה.

"אני רואה גם שאין נהירה של עיתונאים זרים לישראל. התקשורת הזרה מתייחסת להתרחשויות כהתלקחות שהיא בתוך הרצף של הסכסוך. הם לא רואים את העובדה שהישראלים חשים תחת מתקפה גל טרור נפרד ממה שהיה קודם לכן.

"מצד שני, הפלסטינים ממשיכים לראות את הצד שלהם ולדבר על כך שלמשל 20 שוטרים יורים על צעיר פלסטיני אחד שמחזיק סכין. הפלסטינים רואים את הכול כהמשך ישיר של היותם הצד החלש".

- מה את חושבת על הכותרות השגויות בתקשורת הזרה?

"הייתה כותרת בעייתית אחת ב-BBC, שלא סיפקה את המישור העובדתי הנכון. הם הציגו את זה כאילו מדובר בהריגה של פלסטיני, שהגיעה משום מקום. אני חושבת שזו דוגמה חריגה. אני בעבודתי עושה מאמץ גדול לתת את כל ההיבטים וההקשרים. לראיה - גם ה-BBC הבינו שזה היה שגוי ותיקנו. כולם עושים טעויות, וגם עיתונאים. צריך להבין שגם כשיש עובדות מול העיניים, בצורת סרטונים שממחישים את הזירה, כל צד יכול לפרש את אותו סט של עובדות לכיוון אחר".

מילא הכרוניקה, מה עם הפרשנות

אולם בעוד דיווחי הכרוניקה בכלי התקשורת מעוררים זעם בתוך ישראל, השאלות הכבדות נותרות בגזרת הפרשנות וניתוח האירועים. כתבה ארוכה ב"ניו-יורק טיימס", הנחשב למשפיע בעיתוני העולם, הטילה ספק בפני קוראי העיתון בשאלה הנפיצה מכולן - האם האתר הקדוש ליהודים, בית המקדש, אכן ניצב על הר הבית, היכן שהיום עומד מסגד אל-אקצה.

תחת הכותרת "החמקמקות של הוודאות ההיסטורית בנוגע למקום הקדוש", שאל ריק גלדסטון, עורך חדשות החוץ של העיתון, את השאלה "אשר בספרים ובמחקרים לא הצליחו מעולם להשיב לה בוודאות, והיא האם האתר רחב-הידיים, שבו ניצבת כיום כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה, היה המקום המדויק שבו עמד בית המקדש השני, אשר נבנה על חורבות בית המקדש הראשון".

עצם העלאת השאלה עוררה מהומה רבה. כלי תקשורת יהודיים אמריקאיים, כמו גם פרשנים יהודים בולטים ברשתות החברתיות, השתלחו בעיתון. "מחכים ש'הניו-יורק טיימס' יחשוף שאין הוכחה ארכיאולוגית לכך שישו היה בירושלים", צייץ ג'רמי ברטון, בכיר בארגון יהודי; דיויד פרום, עורך בכיר ב"אטלנטיק", כתב: "מה שבאמת שנוי במחלוקת הוא לא בית המקדש, אלא האם מוחמד בכלל ראה אי-פעם את מכה".

גלדסטון לא חיכה עד שיתייגו אותו כאנטישמי. הוא מיהר לתקן ולפרסם הבהרה בצמוד לכתבה אונליין. "לא התכוונו לשאול אם אי-פעם התקיים בית המקדש, אלא היכן היה מיקומו". אבל הסערה לא שככה.

ליאל ליבוביץ ב"טבלט מגזין" (מגזין יהודי-אמריקאי מודרני) הקשה: "האם הבית הלבן היה אי-פעם בוושינגטון, בירת ארה"ב? האם אי-פעם נוכל לדעת בוודאות? לא. אלא אם נחפור מתחת למבנה הקיים וננסה למצוא עדויות ארכיאולוגיות ברורות לקיומו של המבנה המקורי, אשר לדברי חלק מן המקורות כיום הוצת על-ידי גנרל בריטי רוברט רוס בשנת 1814".

הוא המשיך והתרעם על עצם העלאת השאלה בנוגע למקום שבו אחד השרידים של הקירות החיצוניים של בית המקדש משמש מקום תפילה יהודי המוני; והוסיף על "הבורות הכה-מביכה של גלדסטון, אשר אם היה מבין משהו בהיסטוריה דתית, יכול היה לדעת שכיפת הסלע הוקמה במיקום הספציפי בשנת 692 לספירה, דווקא כי זה היה מקום קדוש והמיקום הקודם של בית המקדש".

הישראלים אולי ימשיכו להתבונן על הסיקור בעיתונות הזרה בכעס. אך מעבר לסיקור הכרונולוגי של האירועים, יתקשו בארץ להתמודד דווקא עם כתבות עומק ופרשנויות רחבות-יריעה של המצב במזרח התיכון. מי שחשב שהנושא הפלסטיני ירד מסדר היום, עשוי עוד למצוא את עצמו מופתע בהמשך הדרך.