ויכוח על חלקה של ישראל במאגר אפרודיטה מעכב השת"פ עם קפריסין

מחלוקות בין ישראל לקפריסין על פיתוח מאגר אפרודיטה מעכבות את החתימה על הסכם Unitization בין המדינות, שאמור להסדיר את פיתוחם של מאגרי גז ונפט משותפים לשתי המדינות (ראו מסגרת), ושיתופי פעולה נוספים בתחום האנרגיה. ל"גלובס" נודע כי שר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ, שהוזמן לקפריסין כדי לדון בקידום פרויקטים להקמת צינור משותף לייצוא גז לאירופה ובהנחת קו חשמל בין ישראל לקפריסין, מעכב את נסיעתו עד להשלמת המשא ומתן על ההסכם, שמתנהל זה יותר מ-5 שנים.

למעשה, ישראל דורשת מקפריסין להשתתף בהליך אישור הפיתוח של מאגר אפרודיטה, בנימוק שחלק מהמאגר גולש לשטחה. ממשלת קפריסין מצדה מוכנה לדון בנושא, אולם הדרישה הישראלית מעכבת את החתימה על ההסכם.

הסכם ה-Unitization היה אמור להיחתם יחד עם הסכם גבול האזורים הימיים שנחתם בדצמבר 2010, אך מאז מתעכבת החתימה עליו בשל מחלוקות עקרוניות ועניינים טכניים שונים. גורם ישראלי בכיר המעורב במו"מ אמר ל"גלובס" כי הדרישה לשיתוף פעולה בפיתוח המאגר מבוססת על המשפט הבינלאומי והפרקטיקה של קידוחים דומים בעולם. "אנחנו מבקשים לקבל את מה שמגיע לנו בהתאם למקובל", אמר. דובר ממשלת קפריסין, ניקוס כריסטודולידס, אמר ל"גלובס" כי "ממשלת קפריסין מוכנה לדון עם ישראל בשיתוף פעולה בפיתוח מאגר אפרודיטה ומעוניינת לסיים בהקדם את הדיונים על הסכם ה-Unitization".

המאגר הקפריסאי שהתגלה בבלוק 12 באזור הכלכלי של קפריסין גולש לתוך שטח האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ) הישראלי, אל שטח רישיון ישי. בעוד גורמים בקפריסין טוענים כי מדובר בכ-3%, מקורבים לבעלי רישיון ישי טוענים כי מדובר באחוז גבוה יותר, וכי הבדיקות עדיין לא הגיעו לסיומן. "כל מספר שייזרק לאוויר לפני שיסתיימו כל הבדיקות ויתקבלו כל הממצאים יהיה לא אחראי", הם אומרים.

חברת נובל אנרג'י שגילתה את מאגרי הגז בישראל היא גם זו שחשפה את המאגר הקפריסאי בקידוח שנערך בסוף 2011. האומדן הראשוני של נובל היה כי המאגר מכיל בין 5 ל-8 טריליון רגל מעוכבת (TCF) של גז, אך בעקבות קידוח אימות שממצאיו פורסמו באוקטובר 2013 עודכנה כמות הגז כלפי מטה ל-3.6 TCF (לשם השוואה, מאגר תמר הישראלי מכיל כ-10 TCF ומאגר לוויתן כ-20 TCF).

בעלי הזכויות ברישיון ישי הם חברות בשליטתם של אדן אנרגיה שרכשה את החלק של טדי שגיא ברישיון, המיליארדר בני שטיינמץ, ושותפות חיפושי הנפט הזדמנות ישראלית. שטיינמץ ושגיא מימנו ב-2012 קידוח אקספלורציה בעלות של 103 מיליון דולר במטרה לבדוק אם אפרודיטה גולש לשטח ישראל. בקידוח התגלו סימני גז אך אלה לא הצדיקו הפקה מסחרית. למרות כישלון מאמצי האקספלורציה אישר משרד האנרגיה את הארכת הרישיון של שטיינמץ ושגיא עד 29 בפברואר 2016, כלומר שבע שנים מיום קבלת הרישיון (התקופה המרבית המותרת בחוק). נראה שהארכת הרישיון נועדה בין היתר לתמוך בדרישת ישראל להיות שותפה באישור תוכניות הפיתוח של המאגר הקפריסאי.

במסגרת המו"מ טוענת ישראל שהיא שומרת בידיה את הזכות לקדוח בחלק הישראלי של אפרודיטה ולשאוב את חלקה היחסי, אם לא תשותף בהליכי אישור הפיתוח של המאגר כולו - וזאת אף שברור כי לקידוח כזה לא תהיה הצדקה כלכלית.

האם העובדה שלא נחתם הסכם מעכבת את פיתוח המאגר? במשרד החוץ טוענים שכן. "ללא הסכם בין המדינות ובין החברות, לא יסכימו המשקיעים לממן פיתוח מאגר בעלות מיליארדי שקלים", טוענים שם.

מייקל לי, עמית בכיר בקרן מרשל הגרמנית של ארה"ב, מוסיף: "הסכם יחזק את הקשרים בין שתי המדינות ויאותת למשקיעים שבטוח להשקיע". לדברי לי, שהגיע לאחרונה לישראל ולקפריסין כדי לדון בנושא, "הניסיון להגיע להסכם בין הצדדים נמשך כמה שנים, ואף צד לא שם את זה בראש סדר העדיפויות שלו". לטענתו, ניתן להגיע להסכם כבר מחר "אם כל צד יהיה מוכן קצת לשאת ולתת עם הצד השני".

מאגר חוצה גבולות: מהי הפרקטיקה הנהוגה בעולם?

בשנות ה-60 המוקדמות התגלו כמה מאגרי גז על הגבול שבין בריטניה לנורבגיה. מאחר שלא היה חוק מחייב בנושא, החליטו המדינות לחתום על הסכם לפיתוח משותף של המאגר ואף התחייבו לפתח יחד כל מאגר עתידי שיחצה את גבול המדינות. המחויבות הזאת היא למעשה הסכם ה-unitization הראשון שנחתם.

כאשר נחתמה אמנת הים הבינלאומית בשנת 1982, נכללו בה גם סעיפים הנוגעים למאגרים חוצי גבולות, שהתבססו על ההסכם הראשון שנחתם בין בריטניה לנורבגיה. 160 מדינות חתומות כיום על האמנה, וישראל אינה ביניהן.

"אף שמדינות שחתומות על האמנה אינן מחויבות משפטית לחתום על הסכם unitization, עדיין מעניקה החתימה שקט נפשי לחברות גז בינלאומיות", טוענת עו"ד ענת קליין, ראש מחלקת האנרגיה במשרד GKH ומוסיפה כי ישראל גם לא חתומה על אמנת האנרגיה מ-1991. "חתימה כזאת תאותת לפחות לחברות גז שישראל מעוניינת ביציבות רגולטורית", היא אומרת.

הסיכונים באי-חתימה על הסכם הם רבים. הראשון הוא כמובן עיכוב בפיתוח המאגר, בדיוק כפי שקורה כעת במאגר אפרודיטה. סיכון שני הוא פיתוח המאגר באופן לא אופטימלי וסיכון שלישי הוא עלות פיתוח גבוהה יותר.

ואולם הסיכון הגדול מכולם נובע מחוק ה"תפסת-לקחת" (rule of capture). על פי החוק, הראשון שקודח ומסוגל להוציא את הגז מבטן האדמה - הגז שייך לו, גם אם חלק מהגז גולש לשטחה של מדינה אחרת. "זה לרוב לא קורה, ולא סביר שיקרה בין ישראל לקפריסין, אך זה עדיין סיכון שחברות גז בינלאומיות מודעות לו", טוען גורם שמעורב במשא ומתן בין ישראל לקפריסין.

- איך מגבשים את ההסכם?

"יש כמה שלבים עד שנחתם הסכם כזה. קודם כול חותמים על הסכם סודיות, ואחר כך שתי החברות מחליפות מידע. זה השלב שבו אנו נמצאים כעת בין שותפות אפרודיטה לבעלי רישיון ישי. אחרי שהוחלף המידע, מחליטים על דרך חישוב הגז. לרוב זה נעשה על ידי חברה חיצונית כמו NSAI. החברה יכולה לערוך חישוב יותר מפעם אחת, אחרי כל קידוח. כמובן, ככל שיעשו יותר בדיקות, רמת הדיוק תעלה אך יהיו יותר קונפליקטים. רק לאחר מכן חותמים על הסכם unitization".

- מה כולל ההסכם?

"יש 3 סוגים של הסכמים. הראשון הוא "הסכם מלא" (full unitization), שמשמעותו הוא שיש מפעיל אחד, תוכנית פיתוח אחת ושיווק אחד. זה קורה לרוב במאגרים קטנים. סוג שני הוא "פיתוח משותף" (joint developement), כלומר, יש מפעיל אחד ותוכנית אחת, אבל שיווק בנפרד שנעשה בצנרות גז שונות ובמתקנים שונים. אופציה שלישית היא "פיתוח מקביל" (cooperative developement), שבו יש שני מפעילים, שתי תוכניות ושיווק בנפרד. זה מה שקורה לרוב במאגרים גדולים".

- כמה זמן נדרש כדי להגיע להסכם?

"לרוב פחות זמן מכפי שנדרש לישראל ולקפריסין, אך זה יכול לקחת זמן. רק ההחלטה על איזה סוג של הסכם יכולה לקחת זמן. ראי למשל את ונצואלה וטרינידד שהחליטו לאחרונה לחתום על הסכם unitization אך עדיין לא החליטו איך לשווק את הגז".

 אפרודיטה במוקד המחלוקת