משחק סכום אפס

יש מיעוטים, שמיעוטיותם היא עניין של בחירה. פקיסטנים מהגרים לבריטניה, סינים מהגרים לאמריקה, טורקים לגרמניה וכן הלאה. בתולדות ההגירות, אוקיאנוסים אמנם נחצו מפעם לפעם בשם אידיאלים, כדי לברוא חברה חדשה. אבל בדרך כלל החוצים נמלטו מפני מצוקה. ממילא, הם היו מוכנים לוותר על חלקים של זהותם.

אבל יש מיעוטים, שההיסטוריה חמדה להם לצון אכזרי. הם לא זזו לשום מקום. הגבולות סביבם הם אשר זזו. מאחר שהשינויים האלה נעשו בדרך כלל לטובת מנצחי מלחמות, ובשם ההגדרה העצמית (של מישהו אחר), המיעוטים-שלא-מבחירה נאלצו לבחור, אם הורשו לבחור: בין הישארות, תחת משטר לא-ידידותי, עם תוצאות לא-חזויות, ובין מנוסה. הודו ופקיסטן נחלצו מן האימפריה הבריטית הגוועת, והשתחררותן עקרה כמעט 15 מיליון בני אדם מנחלות אבותיהם.

מרכז אירופה ומזרחה היו זירה של שינויי גבולות מסיביים בסוף מלחמת העולם הראשונה. מדינות חדשות, לפעמים בדויות מלב, נחלצו ממלתעותיהן של שלוש קיסרויות מובסות. הן אמנם קמו כמדינות לאום, אבל כמעט בשום מקום לא תיתכן מדינת לאום חד-לאומית. צדק ללאום אחד מאיים לעשות אי-צדק ללאום אחר.

פולין חדלה להתקיים בשלהי המאה ה-18. לפנים היא הייתה ענקית, והשתרעה מן הים הבלטי בצפון עד סמוך מאוד לחופי הים השחור. היא לא הייתה מדינת לאום, גם מפני שפעם לא היו מדינות כאלה, וגם מפני שהיא לא יכלה להיות.

חידושה של פולין, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נעשה בגבולות שניסו להיות היסטוריים, אבל התכחשו למציאות הדמוגרפית. שליש תושביה של מדינת הלאום הפולנית לא היו פולנים (אוקראינים, יהודים, גרמנים, ביילורוסים, ליטאים).

בעוד שהיהודים היו שרויים בעמדת מיעוט נצחית, יהיה הדגל המונף מעל ראשיהם אשר יהיה, הנה האוקראינים והגרמנים התעוררו בוקר אחד לגלות שהם מיעוט בארצו של מישהו אחר. הם שנאו כל רגע. הם לא ראו כל צורך להתערות, או לקבל עליהם את הזהות שנכפתה עליהם.

נציגיהם היו מוכנים לציית לחלק מכללי המשחק. הם העמידו את עצמם בבחירות לפרלמנט הפולני, ובתחילת הדרך קיבלו ייצוג כה גדול עד שיכלו לאפשר את כינונה של ממשלת שמאל ליברלית יחסית. קולותיהם של היהודים ושל האוקראינים הבטיחו בחירתו של איש שמאל לנשיא ראשון, שנרצח כמעט מיד. חוקי הבחירות שונו, וחזרו ושונו, כדי לצמצם את מספרם של נציגי המיעוטים. הם הושתקו פעם אחר פעם במליאת הפרלמנט, והוכרזו בוגדים, עריקים וחתרנים.

פולין הקטנה והפולנית

מעניין אגב, שהלאומנים הפולנים הרדיקלים לא רצו בגבולות האלה. כדי להגן על אופיה הלאומי של מדינת הלאום, הם ביכרו פולין קומפקטית ומוקטנת על פני פולין השלמה. מנהיג פולין בזמן כינונה ניסה למתוח את גבולה המזרחי עד נהר הדנייפר, ולהניף דגל פולני בקייב. הוא השתעשע באיזו מתכונת פדרלית, אבל פולניותה של המתכונת הייתה בהכרח מוטלת בספק. היא עמדה להיות רב-לאומית, רב-לשונית ורב-דתית.

פולין רבת-המיעוטים התקיימה 20 שנה וקצת. מנצחי מלחמת העולם הראשונה חייבו אותה לחתום על אמנה להגנת מיעוטיה. היא עשתה כן כמי שכפאה שד, והשתמטה בהדרגה ממילוי חובותיה. מה היה קורה אלמלא פרצה המלחמה ב-1939? אפשר בהחלט שהרוב הפולני היה נקלע למלחמה עם המיעוטים: אינתיפאדה אוקראינית במזרח, אינתיפאדה גרמנית במערב, היהודים היו נשחקים אי-שם באמצע, ונמלטים בהמוניהם, ונדחים, כמו הסורים והאפגאנים של ימינו.

בסופו של דבר, פולין הפכה לחד-לאומית: האוקראינים במערב נעלמו אל תוך כרעיה של הקיסרות הסובייטית; היהודים נעלמו בכבשנים; הגרמנים גורשו בהמוניהם בסוף מלחמת העולם השנייה.

האימא הפולניה שלנו אינה רק אשכנזית. בסימן מבוכותיה, פחדיה וגחמותיה גדלה הציונות. הלאומיות הפולנית עשתה רושם עצום על מנחם בגין. התפעלות מיוחדת עוררה בו הנחישות שלא להרשות עוד לאיש "להשפיל את פולין". הוא ידע לדקלם את הפואמה הלאומית הגדולה "פאן טדיאוש" של מיצקייביץ', הרבה לפני שהתוודע אל השירה העברית המודרנית.

טרנספר? שאל ז'בוטינסקי, וענה

אשר לז'בוטינסקי, כוונת הרדיקלים הפולניים ליצור מדינת לאום חד-לאומית עוררה בו אסוציאציות לא נעימות. "באופן בלתי נמנע", כתב ז'בוטינסקי, על הפרק תעלה "השאלה של 'העברת' הערבים למקום אחר, כדי לפנות מקום כלשהו ליהודים הבאים. אבל מה שנואה תהיה המחשבה בשביל יהודי כלשהו, שמדינה יהודית תקשור את עצמה אי פעם בהצעה המתועבת לגרש אזרחים לא-יהודיים".

בחייו רבי היצירה, ז'בוטינסקי הספיק להגיד הרבה דברים, וגם היפוכם של דברים. איתמר בן אב"י ייחס לו את הדעה, 'הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית - הרחקת המחלה". זו דעה שהובעה, אם הובעה, בשיחה פרטית. היא מעוררת חלחלה מיוחדת בגלל קרבתה למה שאמר היטלר על היהודים ב"מאיין קאמפף". אבל ז'בוטינסקי גם כתב את השורה המפורסמת על ארץ ישראל השלמה ש"בה ישליו בן ערב, בן נצרת ובני".

מה הוא היה אומר השבוע, כאשר קול הפרימה החרישי של תפרי הדו-קיום היהודי-ערבי הפך לרעם מתגלגל, לא רק מעבר לקו הירוק אלא גם בישראל של 1967? איך הוא היה מיישב את הסתירה הגוברת בין מדינת הלאום ובין מקורותיה הליברליים של מחשבתו? האם הוא היה מכשיר את המפנה הסמכותני הממשמש ובא? ההיה מציע להקים את "קיר הברזל" המפורסם שלו בין גן שמואל לאום אל פחם? האם הוא היה חוזר ושוקל את "המחשבה השנואה והמשוקצת"?

הכול היה תלוי השבוע על בלימה, אולי יותר מאי פעם. יהודים וערבים שוב משחקים את המשחק החברתי היחיד הידוע להם, משחק סכום אפס.