מנכ"לים ותיקים בתעשייה המסורתית מדברים על שיטת הסניוריטי

הייתה שנה שתיזכר לנצח בתולדות האנושות. ניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שדרך על אדמת הירח, ובהשאלה הפך לסמל היכולת האנושית להגיע לגבהים בלתי-מושגים. במקרה או לא, באותה שנה פורסם גם הספר ההומוריסטי the peter principle ("העיקרון הפיטרי", במהדורה העברית של 1975). הוא נקרא, בחוסר צניעות, על שם ההוגה שלו, לורנס ג'יי פיטר, דוקטור למדעי החינוך שמינה את עצמו ל"היררכולוג", חוקר היררכיות, וזוהי תמציתו: בכל ארגון, קידומו של עובד מבוסס על ביצועיו בתפקיד הנוכחי, ולא על הפוטנציאל שלו בתפקיד שאליו הוא מועמד; לכן, אם עובד או מנהל נמצאים זמן רב בתפקיד, המשמעות היא שהם הגיעו ל"רמת שיא" של בינוניות, שממנה כבר אין יכולת להתקדם.

לאורך השנים שעברו מאז לא נמצא עדיין ביסוס מחקרי מעמיק למסקנה הזו, שממילא נהגתה כחצי-בדיחה (בסוף שנות ה-90, אגב, ה-BBC השתמש בספר כבסיס לקומדיה שנונה שהקדימה את "המשרד" בשנים ספורות), אבל נדמה שבעולם העסקי של השנים האחרונות לוקחים את העיקרון הפיטרי ברצינות: בעידן התזזיתי של שינויים טכנולוגיים, הילת הוותק והיציבות הוחלפה במונחים כמו חדשנות, יצירתיות ושינוי, והכהונה המקובלת למנכ"ל לא עולה על חמש שנים, ולפעמים מסתיימת אחרי שנתיים-שלוש.

היתרונות של כהונה ממושכת ברורים: מנכ"לים ותיקים משדרים מסר של יציבות, נחישות ודבקות במטרה ונותנים ללקוחות ולעובדים תחושה שיש על מי לסמוך. בחברות ציבוריות, כשמודיעים על פרישה או על החלפה של מנכ"ל ותיק, עשויה להיות לכך השפעה אפילו על מחיר המניה.

זה מגובה גם במחקר: במאמר שפורסם ב"הרווארד ביזנס ריוויו" ב-2013, בחנו החוקרים הצלחות של חברות על-פי פרמטר של החזר לבעלי המניות, ומצאו שכל המנכ"לים המצליחים ביותר בתחום הזה ניהלו את החברות לאורך זמן. מאמר נוסף מ"האווארד ביזנס ריוויו" מ-2015, מצא שחברות מוצלחות הן בהיבטים פיננסיים (החזר על נכסים, תשואה על הון) והן בהיבטים לא פיננסיים (מקום עבודה טוב לעובדים, אחריות חברתית, התנהגות אזרחית) נוהלו על-ידי מנכ"לים שכיהנו בתפקידם עשר שנים או יותר.