אומת הסטארט-אפ

א. ביום רביעי יחגוג פלג קטן, חמוד ושולי של האנושות חג קטן, חמוד ושולי: "יום בחזרה לעתיד". 21 באוקטובר היה התאריך שבו קפצו גיבורי הסרט, מרטי מק'פליי ואמט "דוק" בראון, 30 שנים אל העתיד, מ-1985 אל 2015. 4:29 אחר הצהריים הייתה השעה המדויקת, אם אתם מהמהדרין. איך אני יודע את זה? מלבד יסודות גיקיים באישיותי וחיבה לא מוסתרת למדע בדיוני, לפני כמה זמן התחלנו, ילדיי ואני, בצפייה מודרכת - ומהנה עד אין קץ - בקלאסיקות של ילדותי, עם התמקדות בטרילוגיות האהובות: מלחמת הכוכבים, אינדיאנה ג'ונס וכמובן בחזרה לעתיד. כשנכנסו הגיבורים אל הדלוריאן וקפצו לעתיד בסרט השני בסדרה (והכי מוצלח לטעמי), רשמתי לפניי את התאריך ואת השעה. חיפוש קצר ברשת הוכיח (שוב) שכמה שלא תחשוב שאתה מוזר וספציפי, תמיד יהיו אנשים הרבה יותר מוזרים וספציפיים ממך. יש בזה סוג של נחמה, אפילו בימים כאלה. אז כן, יום בחזרה לעתיד. חג שמח.

ב. ההווה - כלומר העתיד של העבר והעבר של העתיד - כפי שהוא משתקף בסרט ההוא, לא שונה בהרבה מהעבר (כלומר ההווה של הסרט), מלבד שלל גאדג'טים וטכנולוגיות המוצגות בו. חלקן התגשמו פחות או יותר, כמו שיחות וידיאו, הולוגרמות, משחקי וידיאו ללא שלט ומצלמות עם יכולת לזיהוי פנים; חלקן נמצאות בשימוש מוגבל או בפיתוח, כמו סקייטבורד מעופף ונעליים ששורכות את עצמן; וחלקן רחוקות מאיתנו היום כמו שהיו רחוקות אז: בגדים שמתאימים את עצמם ללובש ומתנקים בכוחות עצמם וכמובן - מכוניות מעופפות.

מן הידועות היא שהסרט הזה, כמו סרטים אחרים שניסו לנבא את העתיד, כשל בחיזוי של המהפכה הכי גדולה והכי חשובה, לטוב ולרע, שקרתה לאנושות בעשורים האחרונים. האינטרנט והסמארטפונים. ב"בחזרה לעתיד" מתקשרים בפקס - נחלת העבר לכל דבר ועניין, מלבד בכל הקשור למגע עם חלק מהרשויות. אה, וכמובן, הדבר המרכזי בסרט, המסע בזמן, רחוק מאיתנו היום לא פחות משהיה לפני שלושים שנה, או שלוש מאות. וזה, אם תשאלו אותי, קצת חבל. הייתי מת לנסוע בזמן. אף על פי שכמו שאני אומר לילדים: אני כל הזמן נוסע בזמן, לכיוון העתיד, במהירות של שנייה אחת פר שנייה, עוד שנייה, ועוד אחת. הנה, אני אומר להם: מתחילת המשפט ועד סופו נסענו בזמן אל העתיד. זה לא נחשב, הם אומרים, הרי שום דבר לא השתנה. חכו, אני משיב, גם בנסיעה בחלל, כלומר מתל אביב לפתח תקווה, לא מגיעים בבת אחת. סבלנות, המסע לעתיד לוקח את הזמן שלו. הביטו ילדיי, "בחזרה לעתיד" מתרחש ב-1985. אני הייתי בן 15, ילד קטן ודתי, ממושקף וחסר ביטחון מפתח תקווה. שלושים שנים של מסע אחר כך הן ההוכחה הכי טובה שמסע בזמן אכן אפשרי.

נשאלת השאלה: איך ייראה העתיד ביום רביעי הקרוב? על כך אין לי תשובה נחרצת, לצערי, אבל אין ברירה אלא לנסוע לשם.

ג. הטור הזה לא יעסוק בטכנולוגיה, אבל אני חושב שראוי מאוד לשאול מדוע המכונית המעופפת היא כזה חלום מד"בי. ז'תומרת, ודאי שאני מבין את השאיפה ואת הכיף בלעופף, אבל כשאני מביט סביבי וצופה בתרבות הנהיגה (ולא רק בישראל), הרי שמכוניות מעופפות זה פחות או יותר הסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין, לא? מה, החיים לא מספיק קשים ומסוכנים כדי שנצטרך להתחיל לדאוג גם מחלקי רכב מרוסקים שנוחתים עלינו משמיים אחרי תאונות דרכים בגבהים, או לספוג חלקי עופות דרוסים מתרסקים על הארץ? האם זה מה שחסר לנו? הרי אחד הדברים היחידים שעוד נותרו לבן אדם לעשות כשהוא מהרהר ענוגות במצב המדכדך זה להביט בשמיים הריקים, בעננים השטים להם מפה לשם ובציפורים שעפות, ולהאמין שמתישהו יהיה טוב מתחת לשמיים האלה. נסו לחשוב על להרים מבט אל-על ובמקום תכלת, עננים, בני כנף ומטוס פה ושם, לראות פקקי תנועה ובמקום ציוצים לשמוע צפירות - זה יכול להיות דבר מאוד מדכא, אם תשאלו אותי. בפרפראזה על פסוק ט"ז המפורסם מתהלים קט"ו, אומר: השמיים - שמיים לענן, והארץ: לבני אדם. אנא, שתישאר לנו לפחות אופציית המבט הנקי אל האופק.

ד. "בחזרה לעתיד 2" משרטט עתיד נחמד מאוד, שבו הכול הרבה יותר קל ונעים בזכות הטכנולוגיה. סוג של אוטופיה. כמי שחיים בהווה/עתיד הזה אנחנו יודעים - הו!, כמה שאנחנו יודעים - איזו מין שטות זו. אנשים תמיד מצחיקים אותי כשהם אומרים שהחיים קלים יותר בזכות מדיח הכלים, למשל, או המטוס. אז כן, להדיח כלים הרבה יותר קל, וגם להגיע ממקום למקום - אבל החיים עצמם? הם לא קלים יותר. האדם היה מוטרד לא פחות בעת ששטף כלים מאשר שהוא מוטרד בזמן שהוא מכניס אותם למדיח. טסתי בלא מעט מטוסים בחיי ואני יכול להעיד שהם לא היו מלאים באנשים מאושרים מי יודע מה.

לעומת הקלות הנסבלת של בחזרה לעתיד, יצירות מופת מד"ביות רבות ומשובחות, כמו "בלייד ראנר" למשל (המתרחש עוד ארבע שנים מעכשיו, אבל ילדיי קטנים מכדי להיחשף אליו), מתארות עתיד מדכא, חשוך וא-אנושי, שבו רובוטים שולטים בעולם ומתעללים בבני האדם. גם הן טועות. כי העתיד, כבר הבנו, הוא לא אוטופיה ולא דיסטופיה. שום דבר לא היה מוחלט לעולם, לא מוחלט היום ולא יהיה מוחלט אף פעם. החיים תמיד היו ותמיד יהיו מורכבים מדרעק ומיופי.

ה. אבל כן, יהיה די קשה לסתור את מי שיטען שההווה הספציפי שלנו כאן ועכשיו מורכב בעיקר מדרעק. אני גם מתקשה לנקוב בשם של יצירה, כתובה או מצולמת, שתיארה את ההווה כמו שהוא היום, על מלחמת העולם שאנו שרויים בה, גלי הפליטים, דאע"ש, הנסיגה המסוימת אחורה אל ימי הביניים והברבריות. מצחיק אותי (במובן הלא מצחיק) שישראל והעולם כולו עושים מאמצים כדי לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, לדוגמה, ואפילו קצת מצליחים, אבל לא מצליחים למנוע מתקפה של איש עם מברג. השבוע הזה, לפחות מהבחינה הזו, יכול היה להתרחש בכל תקופה במאתיים השנים האחרונות: מברגים, מקלות, אבנים, סכינים, מטריות וכל הבא ליד. הטכנולוגיה המתקדמת לקחה לעצמה שבוע חופש ועמדה בצד מבוישת. איש לא הזמין אותה לנשף הרפש.

גם הרגשות - ואלוהים עדי שגם אני, כמוכם, חוויתי את רוב הספקטרום - לא היה להם ולו דבר עם היי-טק. את רשות הדיבור לקחו רגשות קמאים כמו זעם, נקמה, אובדן וייאוש. אז נכון, הכול צולם בסמארטפונים שכוח המיחשוב שלהם גדול מהחללית שהגיעה לירח. נו? במה זה עזר?

אפשר לראות את כל הנ"ל גם בגלי הפליטים ששוטפים את אירופה. אז כן, בתחנות הרכבת או בנמלי הים הם מחפשים דבר ראשון מטען לסמארטפון שלהם, אבל מלבד הפרט הזה, שום דבר לא הבדיל ביניהם לבין פליטים ממאות קודמות או הקל על חייהם בהרבה. אם להמשיך את חוט המחשבה מהסעיף הקודם: מכונת הכביסה הקלה עליהם לכבס את בגדיהם מהמסע, אבל היא לא הקלה את עצם פליטותם. מחנה פליטים הוא מחנה פליטים גם אם עושים בו סלפי.

ו. אז חג בחזרה לעתיד שמח למי שחוגג, וגם למי שלא. לא יודע מה תעשו בשעה 4:29 אחר הצהריים ביום רביעי הקרוב, אבל אקווה בשבילכם שזה יהיה משהו נחמד. חשבו על כך: 4:29, יום רביעי, ה-21 באוקטובר 2015. השעה 4:29 אחר הצהריים חזרה וחוזרת על עצמה פעם ביום, יום רביעי חזר וחוזר על עצמו פעם בשבוע, 21 באוקטובר חזר וחוזר על עצמו פעם בשנה, אבל השעה 4:29 אחר הצהריים ביום רביעי ה-21 באוקטובר 2015 - הרגע הספציפי הזה לא היה מעולם עד שהוא יהיה, וכשהוא יסתיים, הוא לא יחזור על עצמו לעולם. הכול אולי חוזר על עצמו - אבל הכול גם חד פעמי. זה בהחלט מצדיק לעשות משהו נחמד מדי פעם, לא?