שגרת חירום: ירידה בזמינות במכירות אונליין וביטול אירועים

אנחנו קצת מתורגלים, והרבה לא: מופתעים כל פעם מחדש, אפילו שבסרט הזה כבר היינו, לצערנו, יותר מדי פעמים - אבל בוחנים מהתחלה את המצב לנוכח החרדות החדשות (או החדשות המחרידות).

קשה להישאר אדיש בימים אלה למה שמתרחש מסביב ולהמשיך את השגרה כתקנה - וכל שגרת ימינו כצרכנים, כבליינים, כאנשים הולכת ומקבלת מחדש וריאציה תואמת אירועי היום. זה לא רק החשש להסתובב ברחובות, לצאת לשטח, להיות במקומות בהם אין הכרח להיות - ושל מצב רוח ירוד, שאינו מדרבן אותנו לצאת ולבלות כמו בימים כתיקונם. שמצמיד אותנו בעל כורחנו לעדכוני החדשות ומקשה להתנתק ולברוח למחוזות אחרים.

שגרת החירום הקודמת תפסה אותנו בקיץ שעבר, עם אירועי צוק איתן. הפעם, עם גל טרור הסכינים, החששות מעט שונים, האיומים קצת אחרים, ויש לקוות שמשך הזמן יהיה קצר הרבה יותר. נכון לעכשיו, אלו עוד כמה סממנים של שגרת החירום הנוכחית.

הזמנות אונליין: ירידה בזמינות

הצרכנים מעדיפים לשוטט פחות בחוץ - אך נאלצים להתמודד עם עיכובים

אחד החששות שעולים מהמצב הביטחוני נוגע לירידה בצריכה. רבים ממעטים לצאת מהבית ומרכזי הקניות מתאפיינים בתנועת קונים דלה. את הצורך בקניות של מוצרי מזון, למשל, יכולים הצרכנים לספק באמצעות הזמנות אונליין דרך רשתות המזון המפעילות מערך של קנייה מקוונת. עד כה, מדיווחי רוב הרשתות, אין שינוי בהיקף ההזמנות אונליין; ביינות ביתן לעומת זאת מדווחים על גידול מסוים בהיקף ההזמנות בימים האחרונים.

מנכ"ל מייסופרמרקט ישראל, משה אלפרט, מציין כי בימים ראשון-שני חל גידול של 27% בהיקפי ההזמנות ברשתות השונות כאשר מתוך כלל ההזמנות יותר ממחצית היו של מתנסים חדשים. אלא שלדבריו, נתוני הקניות נכון לאתמול (ג') מצביעים על כך שהיקף ההזמנות חזר לממדים שבשגרה. הסיבה, לדבריו, עשויה להיות נעוצה בעיכובים באספקה. "אתמול התקבלו עשרות תלונות על העדר משלוחים של הרשתות או על אספקה רחוקה מדי", אומר אלפרט, "אני מניח שזה עשוי לגרום לצרכנים שרוצים להזמין אונליין לסגת מהרעיון לצד העובדה שיש גם מי שנרתעים מהעובדה שרבים מהשליחים הם עובדים ערביים של הרשתות". בהקשר זה מעניין לציין תופעה שתיארה באוזננו עובדת במוקד של אחת החברות, של לקוחות המצלצלים ומבקשים כי את משלוח לא יבוצע בידי עובדים ערבים של הרשת.

גם רמי לוי מדווח על גידול בהזמנות המקוונות ומאשר כי הגידול הזה מוביל לעיכובים באספקה. "יש לי 15 משאיות ואני יכול להוציא 400-500 הזמנות באמצעותן. אני לא יכול פתאום להוציא 1,000 הזמנות או לארגן רכבי חלוקה נוספים מהיום להיום. יש עיכובים באספקה בכל אזורי החלוקה בהם אנחנו פועלים ויש גם דרישות של קונים שנרחיב את אזורי החלוקה".

ביטולים לא ספורטיביים

גם אם רצינו להתנחם במשחק כדורגל טוב, מהמגרשים לא תבוא הישועה

המצב הביטחוני לא פוסח גם על פעילותן של ליגות הספורט במדינה. בהתאחדות לכדורגל ייצמדו להוראת המחוז הצפוני של המשטרה שלא לקיים בשלב זה את המשחקים בכל הליגות בין קבוצות יהודיות לערביות. קיים סיכוי כי בשל המצב יורחב האיסור על קיומם של משחקים גם למחוזות נוספים בארץ.

גם באיגוד הכדורסל מיהרו ליישר קו, והודיעו כי "על פי הנחיית משטרת ישראל מחוז צפון, לא יתקיימו משחקים בין קבוצות מהמגזר הערבי לקבוצות מישובים יהודיים וזאת עד לשבת הקרובה". באיגוד הכדורסל איפשרו לקבוצות מאזורים אחרים, שמעוניינות לא לשחק בשל המצב, להגיש בקשה לדחיית משחקים או לחלופין להחלפת ביתיות.

ברמה הבינלאומית אין בשלב זה שום הנחיות מטעם הגופים האחראים על קיום התחרויות לשינוי בעקבות המצב בישראל. ב"דיילי מייל" הבריטי דווח כי אופ"א הודיעה כי משחק ליגת האלופות בחודש הבא בין מכבי ת"א לצ'לסי יתקיים באצטדיון סמי עופר כמתוכנן. "אופ"א עוקבת אחרי המצב אבל לא צופה שינוי של מקום המשחק הפעם", נכתב בהודעת דובר אופ"א.

שתי הנציגות הבכירות של ישראל בכדורסל, הפועל ירושלים ומכבי ת"א, פותחות השבוע את הופעותיהן באירופה במשחקי חוץ, וגם במקרה שלהן נראה כי יול"ב - ארגון הגג המארגן את היורוליג והיורוקאפ - לא ימהרו להכריז על הזזת המשחקים מישראל.

יש לציין כי הפעם האחרונה שבה הושבתו ליגות הכדורגל במדינה באופן גורף הייתה בקיץ 2014, בזמן מבצע צוק איתן, כך שנראה שפרק הזמן שבין המצבים הללו הולך ומתקצר.

מתמודדים עם טרור תרבותי

בתדירות האירועים הביטחוניים, אמני ישראל צריכים תוכנית לשעת חירום

באין חוף מבטחים, גל ביטולים של אירועי תרבות מתנפץ על חופי המציאות הביטחונית. אין זה חוק טבע, אלא טבעה של שגרת טרור ישראלית. אלו הם חיינו, וכפי שהם נראים כרגע, כשמצב הרוח הלאומי בשפל ומפלס הפאניקה בשיאו, בשל אירועי הטרור של הימים האחרונים, גם מי שמבקש להתנתק ולברוח מהמציאות לשעתיים-שלוש וללכת להצגה, למופע או לסרט, עשוי למצוא את עצמו מתקשה לאזור את הכוחות הנפשיים לכך.

בשגרה שכזו, כולם מפסידים - חוץ מהצד הפלסטיני, אשר במערכה הזו של הטרור התרבותי, הוא כבר ניצח. בין המופעים שכבר בוטלו - קונצרט של התזמורת הפילהרמונית הצוענית של בודפשט, הופעתה של זמרת האופרה הפולניה מלגוז'יטה פנאקו, ומופע המחול "מיפו ועד אגריפס".

גם סיור בירושלים בין תחנות חייו של פנחס שדה שתוכנן לשבת הקרובה, שהח"מ אמור היה לקחת בו חלק, בוטל בשל חשש מאירוע ביטחוני. בשל העובדה שאין לדעת מתי ישוב השקט לרחובות, חייבים להילחם באספקט הפסיכולוגי של הטרור: להמשיך ללכת לאירועי תרבות, לפקוד את התיאטראות, את אולמות הקולנוע, את מופעיהם של זמרים וזמרות, וכמובן - את אירועי התרבות הייחודיים, כמו פסטיבל "אינדינגב", שיתקיים בסוף השבוע הקרוב.

יש לקוות כי כך יקרה, אך ברור שקל לומר זאת מהצד, בלי להיכנס למשוואה הכלכלית של מפיקים, מארגנים ואמנים, שלחלקם ודאי ייגרם נזק כלכלי פחות באם יבטלו את המופעים. מצד שני, אם המצב יימשך וייגרר גם לשבועות הקרובים, לא תהיה מניעה אלא לקיים חלק מהאירועים במתכונת מעט שונה. עצוב לומר זאת, אך בתדירות הזו של האירועים הביטחוניים, אולי אמני ישראל צריכים להכין תוכנית אמנותית לשעת חירום.

שירות בשטח: הנחיות רשמיות?

בבזק הודיעו על שינוי בדפוסי השירות. בחברות האחרות לא שמעו על הנחיות

דריסתו של ישעיהו קרישבסקי ז"ל בפיגוע בירושלים ביום ג', כשהמחבל המפגע הוא טכנאי בזק המבצע את הפיגוע באמצעות רכב שירות של החברה, עוררה לא מעט אמוציות - ואף גינוי גורף מצד החברה, שמסרה כי"לא נצפה כל שינוי בהתנהגותו של העובד אשר יכלו להעיד מראש על פעילותו החבלנית".

אתמול נוסף לאלו נדבך נוסף ומעשי: כפי שפורסם בגלי צה"ל, הנחתה החברה את עובדיה שלא להיענות לקריאות שירות של תושבים המתגוררים בישובים במגזר הערבי. בבזק מדגישים כי מטרת ההנחיות הללו היא למזער את הסיכון של עובדיה היהודים בכך שתימנע כניסתם לישובים ערביים, כאשר שירותי תיקונים ייתנו בישובי המגזר הערבי תחת המגבלות והם יינתנו באמצעות עובדי המגזר הערבי המשתייכים לבזק. בחברה מדגישים כי מדובר בהנחיות שקיבלה בזק מכוחות הביטחון (שב"כ ומשטרה); עוד מדגישים כי ההנחיות הן זמניות ובזק מתעדכנת מדי יום בהנחיות רלוונטיות.

יש להניח שהנחיות רשמיות כאלה אמורות להגיע ליתר החברות המעניקות שירותים ברחבי הארץ, אולם מתברר כי באופן רשמי, לפחות, בהוט וב-yes למשל אין כל שינוי במערך העבודה. "לא קיבלנו שום הנחיה", מסבירים ב-yes, "באזורים שממילא מוגדרים כבעלי סיכון ביטחוני העובדים מתודרכים עם נהלים. חידדנו את הוראות הביטחון אבל לא קיבלנו הנחיה שלא לשלוח עובדים יהודים לישובים ערביים. אם יש בקשה נקודתית של עובד שלא להיכנס לישוב ערבי, מנהלי האזורים ינסו לערוך החלפות נקודתיות. בשלב זה לא נתקלנו בתופעה כזו".

למה לי פוליטיקה עכשיו?

כדי לשמור על תקווה בקיום שלנו כאן, פועלי התרבות בישראל צריכים ללבוש בגדי עבודה

מצד אחד, מאחר שנדמה שהשנאה, האלימות וההסתה מנצחות עכשיו ברחובות ובלבבות, הרי שבדיוק כעת מתפקידה של התרבות להתגייס ולהשמיע גם את קולם של החמלה, האהבה, התקווה והפיוס. ומצד שני, אולי דווקא משום שהשקרנים, מחרחרי המדון, המנהיגים שניזונים מהפחד ובורחים מאחריות הם אלו שמנצחים היום, הרי זה דווקא הזמן לזעוק את האמת המרה והכואבת, ולהתגייס למלחמה למען החיוניות שבמתינות - להאיר את הכתובות שמזמן מופיעות על כל הקירות.

רק שאנחנו מעדיפים לברוח ולהתבדר ולהסתמם מתרבות רקק במקום לקרוא את האזהרות ולכתוב תרופות למכות. כולנו, יוצרים וקהל, אמנים ומאזינים, כותבים וקוראים, משדרים וקולטים, נעים ביום-יום בין קטבים שונים של מעורבות ואדישות, סקרנות והדחקה, השתתפות והכחשה. בישראל, מדינה של לפחות שני עמים ושל הרבה יותר שבטים מפוצלים, יצר ההישרדות תובע, לפחות כל עוד איננו טובעים בתוך מלחמות אזרחים, לשמר גם חלקות של שגרה, של עיסוק משכיח או מענג בפרטי, במנחם.

אלא שזמן חירום מזכיר לנו שאזורי הנוחות שלנו כאן, לפחות בחלקם, מזויפים. שום חומה לא תחסום את השנוא והשונא, את המקופח והרעב, את המיואש, את המוחלש, את מי שמאוים תמידית על ידי טילים וחיילים. אחת האמיתות הכאובות בקיום הישראלי היא שבעצם דבר אינו מפתיע. כשאנחנו דוחים פתרון בעיות בחיינו הפרטיים, סופן להתפוצץ עלינו, ולא בהכרח בזמן ובמקום המתאימים.

וכשמדינה חיה עשרות שנים ללא גבולות ועם סכסוכים שלכאורה מנוהלים אבל רק מעמיקים, מחריפים וקורעים בנו, גם הפיצוץ שלה ידוע מראש. ב"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי, שניבא את האינתיפאדה הראשונה, מושר מפי הפועל העזתי דאז "מי יבנה, יבנה בית, מי יבנה, אם לא אנחנו נעבוד?".

מי יבנה עתיד של ביטחון ושפיות ופיוס בין העמים, אם לא אנחנו, פועלי התרבות, נתכבד, כל אחד בחלקו ובדרכו, נלבש את בגדי העבודה שלנו, נצטייד בכלינו ונצא לרחובות. לא בתמימות אלא להפך: ברצינות, באחריות, בדחיפות. ולא משום ששירים או יצירות אחרות יכולים לשנות את העולם, אלא מפני שהגיע הזמן לכסות את קירות שני העמים המדממים גם במסרים של בנייה, ולא רק הרס. כי בלב אזור אסון משתנה מעט המשוואה: מי שאינו הופך לחלק מהפתרון, נשאר כחלק מהבעיה.