פרשנות: הילארי כוכב עליון; זרחה בעימות הדמוקרטי

זה היה, ללא ספק, הערב של הילארי קלינטון. העימות הטלוויזיוני הראשון בין המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, שנערך אמש בלאס-וגאס, נתן לה הזדמנות להפציע מבין העבים השחורים של האשמות והשמצות שמטיחים בה יריבים - לא, אויבים - רפובליקנים. ביטוי עגה אמריקאי, שסימסה אוהדת אחרי העימות, מבטא את התחושה הכמעט אוניברסלית: she kicked ass, ובתרגום חופשי לגמרי: היא היתה פשוט מצוינת. אם סגן הנשיא, ג'ו ביידן, ייחל למעידות של קלינטון שיצדיקו את הצטרפותו למירוץ - תקוותו נכזבה. הוא כנראה לא יהיה האביר על סוס לבן שיוביל את המפלגה הדמוקרטית לתקופת נשיאות נוספת. לדמוקרטים כבר יש אבירה.

ארבעה גברים לבנים, בגיל העמידה ומעלה, חלקו עם קלינטון את במת העימות באולם הכנסים הענקי של מלון ווין, בדאונטאון וגאס. רק אחד מהם, הסנטור ברני סנדרס, סוציאליסט דמוקרט כהגדרתו, היה יריב ראוי. כמו תמיד הוא היה שכלתני, נלהב, רהוט, עקבי, רציני. הוא נושא הדגל של השמאל האמריקאי. הלב הליברלי נוהה אחריו. אבל, איכשהו, הוא לא הצטייר כמי שקורץ מחומר נשיאותי, לפחות במודל הוושינגטוני. אולי זה הגיל (הוא בן 74); אולי הופעתו הקצת שלומפרית; ואולי מפני שהוא מצטייר כדרשן מטיף מוסר. באירופה הוא היה עובר. באמריקה - לא.

שלושת המתמודדים האחרים - מרטין אומאלי, מושל מרילנד לשעבר; ג'יימס ווב, סנטור לשעבר; ולינקולן צ'אפי, שהיה מושל מדינת רוד-איילנד - היו בסך הכל ניצבים. היה להם דוכן על הבימה מפני שהם מילאו את דרישות המינימום לרוץ בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית. יש להם רזומה מרשים, כולם חכמים וכולם נבונים, אבל הם היו לא יותר מאשר חלק מהאביזרים שדרושים להניע את מנגנון הפריימריס.

"קלינטון היתה המתמודדת היחידה בעימות שנראתה כמו נשיאה מתקבלת על הדעת", כותב היום "וושינגטון פוסט". "יש לה גראביטאס, והיא מילאה את הבימה, בעוד שהאחרים הצטיירו כמי שאינם יכולים להיבחר, או שאינם רציניים או גם זה וגם זה. היא חיזקה את מעמדה כמתמודדת הדמוקרטית המובילה ואם לאליטה של המפלגה הדמוקרטית היו ספקות לגביה, היא הצליחה לשכך אותם, לפחות זמנית. הופעתה הקטינה את הסיכוי שביידן ייצטרף למירוץ".

ופרשן ליברלי ב-CNN: "הילארי היתה ביונסה. לא היה אפשר לצוא בה אפילו פגם אחד". אפילו בעל הטור הימני צ'רלס קראוטהאמר הודה, בפוקס ניוז: "היה הפגינה יכולות. היא היתה נטולת מורא. היא היתה תוקפנית". ובעל הטור דנה מילבנק ב"וושינגטון פוסט": "בתחילת העימות, כשהמתמודדים ניצבו זה ליד זה לשירת ההימנון, קומתה הנמוכה של הילארי ניכרה ליד המועמדים האחרים. אחרי שהעימות החל, היא היתמרה מעל כולם".

גיצים לא עפו בעימות הזה. בהשוואה לעימות הרפובליקני הקודם, אירוע של תופים ומצילתיים עתיר גידופים והתכתשויות מילוליות בין גלדיאטורים אידיאולוגיים, העימות הדמוקרטי אמש היה שפוי, ידידותי, ובקיצור - כמעט משעמם למי שקיווה לראות שפיכות דמים בנוסח רפובליקני. זו היתה התכנסות באווירה של כמעט שבת אחים גם יחד. כאשר קלינטון נשאלה, בפעם המי יודע כמה, על פרשת השרת הפרטי שלה, שבו היא השתמשה למשלוח וקבלת דוא"לים בהיותה שרת-החוץ, תוך הפרת כללי ביטחון מידע, היא הודתה שזה משגה אך הוסיפה, שהיא משמשת מטרה לציד מכשפות של המפלגה הרפובליקנית. בשלב זה, סנדרס התערב: "מבחינה פוליטית, זה אולי לא כל כך חכם מצידי לומר זאת, אבל קלינטון צודקת. לעם האמריקאי כבר נמאס לשמוע על האי-מיילים המחורבנים האלה".

אבל התנצחויות עניניות היו גם היו, במיוחד בין קלינטון סנדרס, על מהות המפלגה הדמוקרטית ומהות הקפיטליזם.

"האם אני רואה את עצמי כחלק מהתהליך הקפיטליסטי, תהליך של קזינו, שבו למתי מעט יש כל כך הרבה ולכל כך הרבה יש כה מעט, התהליך שאיפשר לתאוות הבצע ולפזיזות של וול סטריט לנתץ את הכלכלה? לא, אינני רואה עצמי קפיטליסט", הצהיר סנדרס.

קלינטון : "כאשר אני חושבת על קפיטליזם, אני חושבת על כל אותם עסקים קטנים שיצאו לדרך מפני שיש לנו, בארה"ב, את ההזדמנויות והחירויות לעשות זאת ולהתפרנס בכבוד. אני חושבת שצריך להפריד בין זה לבין מה שאנו צריכים לעשות לעתים תכופות באמריקה: להצילת את הקפיטליזם מעצמו".

סנדרס: "כמובן שאנו צריכים לתמוך בעסקים קטנים ובינוניים. אבל גם לצמיחה החזקה ביותר אין משמעות אם כל ההכנסות זורמות למאיון העליון".

וכשסנדרס דיבר בערגה על מערכות הבריאות הציבוריות באירופה, או ליתר דיוק בשוודיה, נורווגיה ודנמארק, שסעה אותו קלינטון: "אנחנו לא בדנמארק, ברני. אנחנו חיים בארה"ב של אמריקה". הקהל הגיב בתשואות רמות.

וחילופי הדברים האלה מתמצתים את ההבדל הגדול בין סנדרס לקלינטון: סנדרס הוא בראש ובראשונה, אידיאולוג. קלינטון היא פוליטיקאית פרגמטית עם לב ליברלי.