"אם נוריד את המסים לעסקים לאפס - הם לא ישקיעו יותר"

הפעם הראשונה שבה ראיתי את מריאנה מצוקאטו בפעולה הייתה כשהיא 'הוציאה את המעיים' מבחינה אינטלקטואלית ליזם הון סיכון אמריקאי תמים בכנס כלכלי באיטליה. כל מי שקרא את ספרה, "המדינה היזמית" (The Entrepreneurial State), או אפילו הציץ באתר האינטרנט שלה - יכול היה לנחש שלא כדאי להצהיר לידה שהצלחת עמק הסיליקון נובעת רק מיזמים מבריקים שעושים מעשי קסמים.

אבל אותו יזם הון סיכון לא הכין שיעורי בית, והוא נצלה היטב על ידי מצוקאטו רבת העוצמה שנופפה במסה של נתונים ובטיעונים מחודדים ביחד עם הרבה חוצפה. זה היה דיון מחשמל, בייחוד אם אתם חובבי ספורט אינטלקטואלי כמוני.

כפרופסורית לכלכלת חדשנות באוניברסיטת סאסקס בבריטניה, מצוקאטו נהנית מביקוש גבוה בזירת ההרצאות הבינלאומית בזכות ההשקפות האפיקורסיות שלה על אופן היווצרות העושר והתפקיד החיוני של המגזר הציבורי בקידום חדשנות. היא ישירה מאוד בדעות שלה, כפי שהיא רהוטה בהבעה שלהן. היא בוחרת להיפגש איתי במסעדת ג'ילברט הול במלון סיינט פנקראס המשופץ, ממש ליד מסוף רכבת יורוסטאר, קרוב לביתה בלונדון, אולי כדי לסמל את חיי הנסיעות שלה. אני מגיע מוקדם ומאזין לקבוצת אנשי עסקים סמוכה שדנה בסרטי ג'יימס בונד הטובים ביותר. כעבור כמה דקות היא נכנסת, מרשימה בחליפת מכנסיים בצבע כחול כהה וז'קט סגול.

בשלוש השעות הבאות היא מדברת במהירות האור - על הרקע המשפחתי האיטלקי שלה, אהבתה לאוכל טוב, ילדותה בארה"ב, תפקידה החיוני והבלתי מוערך של המדינה ביצירת ועיצוב שווקים וחוסר התועלת של מפלגות השמאל באירופה. אנחנו דנים גם בקידום מערכות חדשות של חידושים סביבתיים כדי להציל את כדור הארץ שלנו. אחד הדברים שמדהימים אותי הוא התדירות של השימוש במילה "שליחות" בשיחה שלנו. בנקודה אחת מצוקאטו מתארת את עצמה כמהפכנית שמאמינה שלאקדמאים יש שליחות להשתמש במומחיות שלהם כדי לאתגר נרטיבים פוליטיים כוזבים. היא עצמה נחושה להפריך כמה "מיתוסים" כלכליים שכיחים ולשנות את האופן שבו אנחנו חושבים ומדברים על התפקידים של המגזר הציבורי והפרטי בעידן הצנע שלנו. הגישה הזו שלה שנויה במחלוקת לא רק בקרב יזמי הון סיכון בארה"ב, אלא גם מצד פרשנים מהימין ותעשיות ההיי-טק, התרופות ומדעי החיים. "הם שונאים אותי בטירוף", היא לוחשת.

היא נולדה באיטליה ב-1968, ועברה לארה"ב בגיל חמש כשאביה הפך לפיזיקאי היתוך גרעיניבאוניברסיטת פרינסטון. "אני נשמעת אמריקאית, אבל אני 100% איטלקיה. בבית דיברנו ובישלנו רק איטלקית". גם עם ארבעת ילדיה היא משוחחת רק באיטלקית. אמא שלה לימדה ספרות איטלקית וחגגה עם הבישולים האיטלקיים שלה בקהילה האוניברסיטאית. האורחים כללו את ג'ון נאש, המתמטיקאי זוכה פרס נובל שסייע לפתח את תורת המשחקים. זו הייתה ילדות ונעורים מאתגרים ואינטלקטואליים. "באיטלקית אנחנו אומרים 'כל מקק יפה בעיני אימו'. אני אומרת שהורי היו נהדרים. כל אמא יפה בעיני הבת שלה".

מצוקאטו למדה היסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת טפטס במסצ'וסטס, אך נמשכה להיסטוריה ותיאוריה של כלכלה, אותם למדה בניו סקול למחקר חברתי בניו יורק - מוסד שגידל דורות של אינטלקטואלים רדיקליים. הדוקטורט שלה היה על שינוי טכנולוגי, בדגש על תעשיית הרכב האמריקאית. מאוחר יותר היא הייתה עמיתת מחקר בלונדון ביזנס סקול והרצתה באוניברסיטת בוקוני במילאנו, לפני שהגיעה לאוניברסיטת סאסקס ב-2011.

המחקר שלה על חדשנות קיבל דחיפות מיוחדת על ידי המשבר הפיננסי של 2008 שהצית גל ראשוני של הוצאת חירום ממשלתית ואחריו קיצוצי הוצאה עמוקים במגזר הציבורי בכל אירופה. הקיצוצים תוארו כדבר טוב מבחינה אידיאולוגית: דיאטה בהוצאה הממשלתית תייצר כלכלות חזקות, תחרותיות וחדשניות יותר - מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם רוב המחקר שלה של מצוקאטו."אז השליחות שלי הייתה לשנות את הדיון הזה. אם אנחנו רוצים צמיחה יותר ממושכת ובת-קיימא, ולא צמיחה ספקולטיבית שמונעת על ידי אנשי פיננסים, כדאי לנו להבין תחילה מהיכן מגיעה הצמיחה", היא אומרת. "אם אנחנו מביטים באמת במדינות המעטות שהשיגו צמיחה חכמה בהובלה של חדשנות, במדינות הללו הייתה מעורבות מאסיבית של הממשלה. איך אפשר ליישב את זה עם כל הטיעונים בעד הצנע?"

כפי שמצוקאטו מסבירה את זה, הדרך המסורתית של הדיון על יצירת ההון היא לתאר את המגזר הפרטי כאריה נהדר לכוד בכלוב של המגזר הציבורי. רק הסירו את הסורגים, והאריה ישאג ויזנק. במציאות, היא טוענת, חברות במגזר הפרטי הן אריות רק לעתים נדירות. בדרך כלל הן דווקא חתלתולות. ההנהלות נוטות להתרכז בקיצוצי עלויות, קנייה חזרה של מניות ומקסום מחיר המניה (והאופציות), במקום להשקיע במחקר ופיתוח ושיפור הצמיחה ארוכת הטווח.

"מיד כשהתחלתי לבדוק את הנושאים הללו התחלתי להבין עד כמה השפה חשובה. אם אתה מדבר על מדינה רק במונחים של מאפשרת, מנטרלת סיכונים, מתמרצת ופותרת כשלי שוק, זה משפיע על מה שאתה עושה", היא אומרת. המדינה משחקת תפקיד יצירתי הרבה יותר, היא טוענת, במונחים של הכרזה על שליחויות או משימות גדולות (ההחלטה האמריקאית להגיע לירח או הידע הגרמני של יצירת אנרגיה ללא גרעין) והשקעה בפיתוח ראשוני של תעשיות רבות, כולל מוליכים-למחצה, האינטרנט ואנרגיית פצלי הנפט. "תמיד דורשים מהמדינה לשאוג".

גם יזמי ההיי-טק המהוללים של עמק הסיליקון אינם כה חכמים כפי שהם אוהבים לחשוב. מצוקאטו אמנם מרעיפה דברי שבח על יזמים גאונים כמו סטיב ג'ובס ואלון מאסק (מייסד PayPal וטסלה מוטורס), אבל היא אומרת שהברק שלהם מספר רק חלק מהסיפור. רבות מטכנולוגיית המפתח של אפל פותחו תחילה על ידי גופים ממשלתיים. רוב הטכנולוגיות שעושות את הדברים החכמים בתוך האייפונים שלנו - כולל מערכות ה-GPS, מערכות סירי לזיהוי הקול ומסכי המגע - הן צאצאיות של מחקר במימון ממשלתי. "הממשלה משקיעה במחקר הבסיסי, במחקר יישומי, בחברות ספציפיות (כמו טסלה של מאסק) לאורך רוב הדרך. היא עושה את מה שהון הסיכון אמור לעשות אם הוא היה ממלא את התפקיד שהוא טוען שהוא ממלא", היא אומרת. "זהו תפקיד פעיל להפליא, שממוקד שליחות".

אחד המנועים המקוריים של היצירתיות בעמק הסיליקון, היא טוענת, היה הסוכנות לפרויקטים מתקדמים של מחקרי הגנה, דארפ"א, שהוקמה על ידי הנשיא דוויט אייזנהאואר ב-1957 בעקבות ההלם שגרם שיגור הספוטניק הרוסי לחלל. דארפ"א, שהייתה חלק ממשרד ההגנה האמריקאי, הזרימה מיליארדי דולר למחקר חדשני ביותר ומילאה תפקיד מפתח בפיתוח האינטרנט. לפי מצוקאטו, מכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב שממומנים על ידי הציבור, מילאו תפקיד דומה בפיתוח תעשיית התרופות. סוכנות האנרגיה למחקרים מתקדמים, Arpa-E, שהוקמה על ידי הנשיא ברק אובמה ומנוהלת על ידי משרד האנרגיה, ממריצה פיתוחי טכנולוגיות ירוקות.

מצוקאטו מצביעה על התפקיד החיוני שממלאות סוכנויות ממשלתיות במדינות נוספות כמו סין, ברזיל, גרמניה, דנמרק וישראל, שבה המדינה אינה מתפקדת רק כמפקחת על השוק, אלא יוצרת ומעצבת שווקים באופן פעיל. לדוגמה, תוכנית "יוזמה" בישראל מספקת את המימון והמומחיות ליצירת מה שנקרא "מדינת הסטארט-אפ". "כל האמירה שלי לעסקים היא: 'הלו, אם אתם רוצים להרוויח בעתיד, כדאי שתבינו מהיכן באים הרווחים'. זהו סיפור פרו-עסקי. זה לא עניין של סוציאליזם", היא אומרת.

הטיעונים שלה גולשים לטריטוריה רדיקלית יותר כאשר אנחנו מדברים על איך צריך לחלק את פירות החדשנות הטכנולוגית. אם מקבלים את הטיעון שהמדינה אחראית בחלקה להצלחת יזמות רבה במגזר הפרטי, היא אומרת, המדינה לא זכאית להשתתפות גדולה יותר ברווחים הכלכליים של המגזר הזה? זה יכול להיעשות בהלוואות ארעיות או באחזקות מניות בעסקים, שייצרו כספים מתחדשים להשקעה חוזרת בחדשנות.

אבל, היא מקוננת, המגמה הנוכחית היא הפוכה. כמה חברות היי-טק ותרופות עושות מאמצים אדירים למזער את המסים שלהן, שהם דרך להחזרת כספים למדינה. החוגים הליברטריאניים ביותר בעמק הסיליקון מדברים אפילו על פרישה מקליפורניה כדי שהם לא יצטרכו לשלם כלל מסים. "יהיה נחמד אם בגל הצונאמי הבא הם יקראו לעזרה את משמר החופים", אומרת מצוקאטו.

קואוצ'רית לחיים

אחרי הארוחה ושתיית ספלי מקיאטו, אנחנו עוברים לאירופה, שמצוקאטו מאמינה שהיא מפיקה את כל הלקחים הלא נכונים מהצלחת עמק הסיליקון. הממשלות באירופה, לדעתה, נחפזות לשאול את העסקים מה הן צריכות לעשות כדי לקדם צמיחה. התשובה של העסקים היא לעודד הון סיכון, להפחית מסים ולצמצם ביורוקרטיה והליכים. במקרים רבים מדובר אך ורק על רווחה וסעד לחברות. "האירוניה, אם לא הטרגדיה, היא שמה שיש לנו היום הוא לא רק חוסר הבנה של הסיפור הנכון של עמק הסיליקון, אלא גם הגדלת הסיכון של פעילות חופשית שמחמירה את פערי ההכנסה ואת האי-שוויון", היא אומרת. "העסקים משקיעים רק היכן שהם רואים הזדמנויות טכנולוגיות ושוק עתידי. אם מורידים את המסים שלהם לאפס, רק הופכים אותם לעשירים יותר והם ישחקו יותר גולף - הם לא ישקיעו".

אחת הביקורות על עבודתה של מצוקאטו היא שהיא מאלילה את המגזר הציבורי באותו אופן שבו הפרשנים מהימין הכלכלי הופכים את המגזר הפרטי לאידיאל. היא נפגעת מהביקורת הזו. "אני מאיטליה, ותאמין לי שאני לא רואה את המדינה באור רומנטי". האתגר, היא אומרת, הוא לאזן מחדש את היחסים בין המגזר הפרטי, שהוא במקרים רבים "פיננסי" ופרזיטי מדי, והמגזר הציבורי, שהוא לעתים קרובות חסר דמיון ומפוחד. "כשיש לך מגזר ציבורי אמיץ וממוקד שליחות, זה משפיע לא רק על השקעה אלא גם על היחסים והעסקאות שהוא עושה עם המגזר הפרטי", היא אומרת. מפלגות השמאל באירופה יכולות לרוץ עם האג'נדה הזו. במקום זאת, היא אומרת, הן "נכשלו לגמרי" בשינוי השיח הפוליטי בגלל אובססיה לחילוץ ערך במקום יצירת ערך, כלומר התמקדות בדרישת מסים גבוהים יותר מעסקים גדולים במקום לעודד חדשנות.

מצוקאטו אומרת שעובדי מדינה בעולם אוהבים אותה בזכות התמיכה שלה ביזמות של המדינה - אפילו ה-CIA. "אני מקבלת חיבוקים ממשרתי ציבור מפני שהם בדיכאון. אני נכנסת לכנסים ככלכלנית ויוצאת כקואוצ'רית לחיים". היא מזכירה את הנאום של ראש ממשלת בריטניה ב-2011 בפני תומכים מהמפלגה השמרנית, ואומרת: "הם, משרתי הציבור, שומעים כל הזמן שהם הבעיה. דיויד קמרון היה מפורש מאוד: עובדי מדינה הם 'אויבי היוזמה', הוא אמר. זו אמרה מטומטמת".

יש לה הזדמנות נדירה ליישם כמה מהתיאוריות שלה בתחום חדש: החלל. היא אחת מכמה כלכלנים שמייעצים לנאס"א איך המגזר הפרטי והציבורי יכולים להתחלק באחריות ולשתף פעולה במשימות חלל שמקיפות את כדור הארץ בגובה נמוך (LEO). "זה מרתק. זה עשה לי צמרמורת מיד כשהם דיברו איתי".

בתחילת ימי חקר החלל, התחום היה רק של פעילות ממשלתית, בין אם ברית המועצות או ארה"ב. בימינו מעורבים בחלל הרבה מדינות נוספות וכן יזמים פרטיים. "אנחנו חיים בעידן שבו החלל עובר הפרטה. אני לא אומרת שזה דבר רע, זו רק עובדה", היא אומרת. השאלה היא איך יוכלו כל השחקנים הללו להתחלק בתשתית משותפת, כולל תחנת החלל הבינלאומית? איזו מערכת מס תהיה על הכוכב מאדים?

למרות שחלק גדול מהפרויקט הזה מסווג, מצוקאטו אומרת שצריכה להתבצע עוד הרבה עבודה על בניית חוזים פרטיים וציבוריים בחלל כדי לעודד שיתוף פעולה גדול יותר ולהבטיח שנאס"א לא תאבד את המוחות הטובים ביותר שלה. "כשג'סטין ביבר יטוס לחלל, ולמרבה הצער גם יחזור ממנו, חלק מהמחיר שהוא שילם לחברת SpaceX צריך ללכת לנאס"א. כל הטכנולוגיה היא שלה. כך תוכל נאס"א לממן את המשימה הבאה שלה", היא אומרת.

האתגר של הטכנולוגיות הירוקות דומה: איך ליצור "מערכות של חדשנות" שיספקו כיוון פעולה ברור למגזר הציבורי ויתמרצו חברות מהמגזר הפרטי לעלות על הסיפון. מצוקאטו מאמינה שהעצה המפורסמת של סטיב ג'ובס ליזמים מתחילים - "תישארו רעבים וטיפשים" - נכונה גם למגזר הציבורי. מדוע כישלונות בעמק הסיליקון הם תעודת כבוד, ואילו בממשלה הם בגדר בושה?

"אנחנו חיים בעידן מדוכא שבו אין לנו אומץ. אנחנו כבר לא חושבים שלממשלות יש שליחות, אבל השוק לא בוחר שום דבר. טכנולוגיית המידע לא נבחרה על ידי השוק. הביוטק לא נבחר על ידי השוק. ננוטכנולוגיה לא נבחרה על ידי השוק. אז למה שטכנולוגיה ירוקה תיבחר על ידי השוק? זה חוזר לשיגעון הצנע שאנחנו מצויים בו היום, שבו לממשלות אסור לחלום. וטכנולוגיה ירוקה היא חלום".

מצוקאטו מסיימת. היא הולכת לסדר טיסה לברזיל, שם תיפגש עם הנשיאה דילמה רוסף. כעבור כמה ימים אני רואה ציוץ שלה בטוויטר עם תצלום משותף של שתיהן. אני נשאר לשלם את החשבון ומגלה שהיין שהיא הזמינה עלה 40 ליש"ט לכוס. מאוחר יותר אני מגלה שהמסעדה שכחה להכניס לחשבון כמה מנות. כפי שהיא חושבת, המגזר הפרטי לא תמיד עושה הכל נכון.

 הטכנולוגיות שמומנו על ידי המדינה