"ההתנחלויות לא הבעיה; לפי הפלסטינים, היהודים לא לאום"

"האלימות (בישראל) בשבועיים שחלפו... נובעת לא ממדיניות ההתנחלות של ישראל אלא מהשקפת עולם (פלסטינית) ששוללת את הזכויות הלאומיות והדתיות של היהודים". את הדברים כתב לא איזה פוליטיקאי או פרשן ימני, בישראל או בארה"ב, אלא דווקא מאמין נלהב בפתרון של שתי מדינות לשני עמים - העיתונאי האמריקאי ג'פרי גולדברג, שנחשב מקורב לנשיא ארה"ב ברק אובמה, ושמקדם ללא לאות את האג'נדה של הבית הלבן להחייאת תהליך השלום.

במאמר במגזין "אטלנטיק", שנראה כאילו נכתב בחלקו בהשראת נפתלי בנט, כותב גולדברג כי מנהיגים פלסטיניים רבים מאמינים שהיהודים פיברקו מערכת של קשרים היסטוריים ותיאולוגיים בינם לבין הכותל המערבי והר הבית, שעליו שוכנים מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, כדי לקדם את הפרויקט הציוני.

האמונה הזו דווקא קוראת תיגר על ההיסטוריה המוסלמית, שלפיה כיפת הסלע נבנתה על-ידי הכובשים הערביים של ירושלים כדי לקדש את זכר האתר היהודי שחיללו השליטים הקודמים, נוצרים, במאמץ להתנער מהיהדות, האם המבוזה של הנצרות, כותב גולדברג.

העיתונאי, שהכניס בזמנו את המונח צ'יקן-שיט ללקסיקון הפוליטי הישראלי, מזכיר כי כבר המופתי של ירושלים, אמין אל חוסייני, אחד מבעלי הברית המוסלמיים החשובים של היטלר, הסית את הערבים בפלסטינה דאז נגד שכניהם היהודיים בטענה שהאיסלם עצמו משמש מטרה להתקפה יהודית. במאורעות תרפ"ט (1929), שנים לפני עליית הנאציזם, רצחו ערבים 67 יהודים בחברון לאחר שמנהיגים מוסלמיים הפיצו תצלומים מפוברקים של פגיעות כביכול בכיפת הסלע וטענו שיהודים תוקפים את חאראם אל שריף.

חלק נכבד מ"אינתיפאדת הדקירות" נובע מאותה מערכת של רגשות מותססים, מבוססי מניפולציות, שהציתו את הפרעות ביהודי פלסטינה בשנות ה-20 של המאה שעברה -תשוקה עזה של הפלסטינים להגן על האתר הקדוש להם מפני היהודים, כותב גולדברג.

הוא מדגיש, כי הסטטוס-קוו על הר הבית נקבע כבר ב-1967, לאחר ששר הביטחון דאז, משה דיין, הורה להסיר את דגל ישראל שהניפו חיילי צה"ל על כיפת הסלע, והבטיח למנהיגי הוואקף המוסלמי שישראל לא תתערב בניהול האתרים הקדושים למוסלמים. כל ממשלות ישראל לאחר מכן שמרו על הסטטוס-קוו שקבע דיין.

אולם סטטוס-קוו אחר הקשור בהר הבית מתחיל לגלות סימני פרימה, כותב העיתונאי האמריקאי. מדובר בסטטוס-קוו שקבע הממסד הרבני, שלפיו אסור ליהודים להלך על הר הבית כדי לא לחלל את קודש הקודשים, האתר ששמש משכן לארון הקודש. המיקום המדויק של קודש הקודשים אינו ידוע. הרשויות המוסלמיות מסרבות להתיר עריכת חפירות ארכיאולוגיות במקום, בין היתר מפני שהמוסלמים חוששים מחשיפת ראיות לנוכחות יהודים שם עוד לפני הכיבוש המוסלמי. אך האיסור הרבני על כניסת יהודים לאתר מקל על חיי השלטונות העכשוויים מפני שהוא מפריד בפועל בין מתפללים יהודים למוסלמים.

"ליהודים אסור לטמא את המסגד ברגליהם המטונפות"

בכל זאת, בשנים האחרונות החלו קבוצות קטנות של "חדשנים דתיים רדיקליים" לדרוש כניסת מתפללים יהודים להר הבית, מציין גולדברג. קבוצות אלה זוכות בתמיכה של דמויות בימין הקיצוני בישראל, אם כי הממשלה לא שינתה את עמדתה בסוגייה זו. אך ממשלת ישראל מתקשה לשכנע את המוסלמים שהיא אינה מנסה לשנות את הסטטוס-קוו באתר, מפני שרבים מהמנהיגים הפלסטיניים ב-2015, בדיוק כמו קודמיהם בשנות ה-20, משווקים באופן פעיל שמועות כאילו הממשלה מבקשת לקבוע נוכחות יהודית קבועה על הר הבית, אומר העיתונאי.

וכך, אפילו מחמוד עבאס, שלפי כל הדעת הוא המנהיג הפלסטיני המתון ביותר בהיסטוריה הקצרה של התנועה הלאומית הפלסטינית, משמיע הצהרות קשות, מוסיף גולדברג. "כל טיפת דם שתישפך בירושלים היא טהורה, כל שאהיד יגיע לגן עדן ואללה יתגמל את כל הפצועים", אמר עבאס. "... ליהודים אסור לטמא את המסגד ברגליהם המטונפות". הח"כ הערבי טאלב אבו עראר החרה החזיק אחריו, כי היהודים מחללים את האתר הקדוש המוסלמי בעצם נוכחותם.

"התבטאויות כאלה, יחד עם האלימות שהשתוללה בשבועיים שחלפו, מצביעות על המשכיות טרגית בין מאורעות שנות ה-20 לבין מה שמתרחש כיום", כותב העיתונאי. "לאלה שלא רק מאמינים בצורך להגיע לפתרון של שתי מדינות אלא אף סבורים שזו אפשרות מעשית, לאלה שמאמינים שפרויקט ההתנחלויות הוא שורש העימות - האירועים האחרונים הם מחוללי התפכחות".

הנראטיב הפלסטיני

"אחת מהטרגדיות של תנועת ההתנחלויות היא, שתנועה זו מערפלת את מה שיכול להיות השורש האמיתי של הסכסוך: סירובם של פלסטינים מוסלמים רבים לקבל את הרעיון שהיהודים הם בני הארץ שהפלסטינים מאמינים שהיא שלהם בלבד, ושהאתר השלישי במידרג הקדושה של המוסלמים הוא גם האתר הקדוש ביותר של דת אחרת", כותב גולדברג.

והוא מוסיף: בכל זאת, "כאשר פורצת אלימות נגד יהודים בישראל או בגדה המערבית מתגבש במהרה קונסנסוס בין אנליסטים ומנהיגים גם יחד: האלימות הזו משקפת תוצאה בלתי נמנעת של הכיבוש הישראלי וההתנחלויות בשטחים פלסטיניים". גולדברג מביא דוגמה עדכנית לכך: התבטאותו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בהארווארד, בשבוע שעבר, שקושרת את ההתנחלויות לתסכול של הפלסטינים, תסכול שמוליד את פרצי האלימות שלהם.

העיתונאי האמריקאי מדגיש: "הסטטוס-קוו על הר הבית הוא צו שקול שחייב להישאר על כנו. הוא מציל חיים, שרדיקלים פונדמנטליסטים יהודיים מוכנים להקריב על מזבח חלומותיהם. אך הסטטוס-קוו הזה היא תוצר לוואי של אי-הסובלנות של ההנהגה הפלסטינית בירושלים".

"למעצבי מדיניות כמו קרי, שהקדישו כל כך הבה זמן ואנרגיה למציאת פתרון לסכסוך היהודי ערבי, קשה לפעמים להודות בעוצמת הנראטיב הפלסטיני, ששולל כל פתרון שמבוסס על שוויון לאומי ודתי ליהודים", כותב גולדברג.

הוא סומך ידו על סדרת המאמרים של פרופסור שלמה אבינרי ב"הארץ" על סוגייה זו. לדברי אבינרי, "מאמינים פלסטינים רבים, כי הסכסוך אינו בין שתי תנועות לאומיות אלא בין תנועה לאומית אחת (פלסטינית) לבין ישות קולוניאלית ואימפריאליסטית (ישראל)". אבינרי מוסיף: "על-פי השקפה זו, ישראל, כמו כל התופעות הקולוניאליות, תגווע ותיעלם. יתר על כן, על-פי ההשקפה הפלסטינית, היהודים אינם אומה אלא קהילה דתית וככאלה הם אינם זכאים להגדרה עצמית לאומית, שלאחר הכל היא צו אוניברסאלי".

אכן כך, גורס גולדברג. האלימות העכשווית אינה נובעת מההנתחלויות אלא מהשקפת העולם הפלסטינית על היהודים. לא יהיה שלום בין ישראלים לפלסטינים כל עוד גורמים בשני הצדדים מוסיפים להכחיש את הזכויות הלאומיות והדתיות של הצד האחר.