מי צריך הנחה מארנונה?

ראשי ערים אינם שולטים בגובה הארנונה בעירם, אבל ככל שמתפשטות העבודות על הרכבת הקלה, גוברת מחאת העסקים הסמוכים להן, בדרישה להנחה בארנונה. הבקשה מופנית בראש ובראשונה לראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, שבטובתו או לא, מזוהה עם המיזם הגדול, יותר מאשר עמיתיו במזרח - ראשי הערים רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה, ובדרום - בת-ים, שגם בהן תעבור הרכבת, וגם בשטחן צפויות עבודות.

נעמיד דברים על דיוקם: גם לו חפצו בכך מאוד, ראשי ערים אינם רשאים לשנות את תעריפי המס העירוני למגורים, לעסקים, למשרדים ולמוסדות ציבור. המס ומבנהו (יש תעריף ויש שיטת מדידה, ואלו שני דברים שונים), הוא חוק מדינה (המוגדר "צו"). אפשר לשנות אותו רק בהצבעה בכנסת, ובצווים מיוחדים שעליהם צריכים לחתום שר האוצר ושר הפנים. אף שהמנגנון נשמע מסורבל, במחשבה שנייה הוא הגון והגיוני. לא היינו רוצים שראש רשות, תהיה אשר תהיה, יהיה רשאי לשנות את גובה הארנונה על דעתו הפרטית. זו הרי יכולה להיות מושפעת ממצב רוחו האישי, או חמור מכך, מקרבתו המשפחתית למשל, לגורם מוטב המס.

מכירים רשויות שקורסות בגלל חוסר איזון תקציבי? כאלה שבהן שיעורי גביית הארנונה נמוכים מ-50%? גם בהן לא עושים הנחה, כי אסור. אבל מצד שני, לא ממש מתאמצים לגבות את הארנונה מחברים ומבני-דודים. וכדי למנוע שחיתויות בסגנון זה, הארנונה אמנם נגבית על-ידי הרשות המקומית, אך נקבעת בצו השלטון המרכזי.

יש סוגי ארנונה שבהם רשאית הרשות לקבוע תעריף. זאת, בטווח שנע בין מינימום למקסימום שקבע השלטון המרכזי. מעשה בראש רשות אחד, ראש מועצה אזורית, שגבה במשך שנים ארנונה מופחתת מעסקים של תעשייה מאוד מסוימת. הוא לא הסתפק בגביית תעריף המינימום, ואף הוריד ממנו כמה אגורות לכל מ"ר, שהצטברו בסופו של החשבון ששנתי להנחה יפה, ולא חוקית. התעשייה שקיבלה הטבות, שגשגה ופרחה, והפכה למוקד משיכה אזורי, ולפרנסה נאה ומכובדת לתושביו.

סוף טוב הכול טוב. במיוחד טוב לאותו ראש מועצה, שכאשר פרש מתפקידו, קיבל באורח פלא תפקיד בכיר בארגון-הגג של אותה תעשייה. אני כותבת זאת, לא משום שעיני צרה במינוי, שהיה ראוי בהחלט, אלא משום שהניחוח שעלה ממנו בגלל אותה הנחה בארנונה, לא היה נעים.

נחזור להנחות בארנונה בגלל עבודות תשתית ממושכות. בירושלים, הגיעו הבקשות להנחה עד לכדי תביעות ועתירות בערכאות העליונות ביותר - ונדחו כולן. בית-המשפט קבע שהרווח שנישא לבעלי הנכסים מכך שמסילת הרכבת הקלה עוברת לידם, גבוה מההפסדים שספגו בזמן העבודות. אין ספק שעסקים הסמוכים לעבודות הרכבת הקלה בגוש דן עלולים להיפגע כלכלית בזמן הקרוב, וכדאי לסייע להם. השאלה היא, אם הסיוע צריך להגיע בדמות הנחות במסים, או שיש סיוע טוב יותר; ואם בכל זאת מחליטים על פיצוי כספו, מאיזה קופה לקחת אותו.

נתחיל בשאלת המקור לכספי הפיצויים. מדוע צריך להביאו מקופת העיר, כלומר מהארנונה? ערים שבהן נעשות עבודות למיזם הרכבת הקלה יצטרכו להתמודד עם מיני קשיים והוצאות שהפרויקט משית עליהם. הרכבת הקלה היא פרויקט לאומי. אם רוצים לפצות בכסף, לא נכון יותר ליטול אותו מקופת המדינה? אם מבקשים הנחה במס לעסקים, מדוע לא במס-הכנסה או במס-ערך-מוסף? יותר מזה, אם העסקים הפעילים באזור שוכרים את הנכס, אולי צריך להתחיל בהורדת שכר-הדירה שגובה הבעלים, המרוויח תחנת רכבת סמוכה, ואת כל ההתחדשות העירונית שבאה איתה.

הנחות הן בבחינת נדבות. עדיף ליטול את מלוא הארנונה, ולהשקיע את הכסף בפעילויות ובמהלכים שיביאו לאזור קהל קונים ומבלים, יגבירו את התנועה הטבעית באזור, וימנעו ממנו לשקוע ולהתייבש בתקופת העבודות. למשל, השקעה בתשתיות נוחות להולכי-רגל ורוכבי אופניים באזור, הצבה של תאורת יקרות, ואיסוף פסולת אינטנסיבי, כדי לשמור על סביבה מושכת ומזמינה כל הימים בשבוע וכל שעות היממה. אפשר גם להפיץ שוברי הנחה לעסקים בהשתתפות העירייה, ליצור ולהפעיל אירועים יזומים, כמו מופעי רחוב שימשכו קהל לסביבה, וגם סיורים מאורגנים באתרי העבודות.

מהלכים כאלה יועילו לעסקים הרבה יותר מהנחה כזו או אחרת בארנונה. אפשר גם להוריד את הארנונה לאפס, אבל מה יעזור פטור מלא מארנונה, לחנויות ומסעדות שאין להן לקוחות וקונים.