צנחנים מגנים על ילדים יהודים, הלב מתכווץ. אילן גורן בפריז

כל בוקר אני עולה על מדים. בגיל 42, הציפייה הסבירה היא שאף צבא בעולם לא יחפוץ בשירותיי, שהיו מוטלים בספק כבר לפני יותר משני עשורים. ובכל זאת, חייל מן השורה. אוחז בידיות, מיטלטל עם רעיי ורעותיי למסע, שבחרו להיות כאן ברגע הזה אבל עכשיו כנראה מתחרטים. או לפחות תוהים למה. כולנו אוחזים במתכת הקרירה באצבעות לחות מעט יותר מהסביר, מחכים לאור ולצליל שיגידו: הנה, הגיע הזמן לזינוק החוצה.

לגבי הזינוק, הכוונה אל הרציף בתחנת מטרו לה-דפנס, צפון-מערב פריז. וביחס לצבא, אני מתכוון אל הבריגדה המעונבת, אוגדת הזומביס שמיטלטת ברכבת התחתית בדרך לעוד יום במוצב עשוי פלדה וזכוכית וקפסולות המבטיחות מקיאטו ומקיימות נס: המשרד.

קוסמופוליט עאלק

כן. גויסתי לתאגיד. עובד בשביל פירמה, הגדולה מסוגה בעולם. לא שהגיבושון היה נורא. כולה ענדתי עניבה והכנתי מצגות פאואר פוינט עם בולט פוינטס שמסבירות איך אהפוך נתונים כלכליים לסיפורים אנושיים.

אבל כשמטיחים בי, "נו, איך להשתדרג ממוסקבה לפריז? איך עיר האורות?" - כל מה שיש באמת לומר זה שההבדל העיקרי בין מונית שירות ברוסיה לרכבת תחתית בצרפת הוא של סגנון.

רואים את זה בפוסטרים ובכרזות הפרסום שמחוץ לקופסה המיטלטלת המובילה אותך אל מקום העבודה: שם שילוט החוצות היה אפור, על גבול הכועס. פה הוא ורדרד, על גבול המפונק. שם הבבושקות הרוסיות היו רומסות כל מה שמפריע בדרך ליציאה מהקרון בשם התסמונת הפוסט-קומוניסטית, וכאן הנשים (וכולן מודעות לנשיותן בלי תלות בגיל, מוצא או מקצוע) אומרות "פרדון" ולפרקים אפילו מחייכות.

אבל עיקרון הפעולה זהה. בכל יום צריך לעשות משהו, כדי שמערכת כלשהי תסמן וי על יעד כלשהו. תגידו, ותצדקו, "אלה החיים, אז מה". ועל זה אוסיף, אין כמו קו 9 במטרו של פריז ב-8:42 בבוקר של יום גשום-אבל-לא-ממש-סוער ולא-ממש-קפוא כדי להמחיש אמת פשוטה: לא משנה לאן תלך בעולם - אתה נידון לסחוב את עצמך איתך. וגם את המקום שבאת ממנו.

ולכן, כשעורך המדור הזה מציע שאולי אכתוב משהו על מה שמעניין את התקשורת הצרפתית כרגע, התשובה הכנה היא שאני פשוט לא יודע.

קודם כל, הידע שלי בצרפתית מתבסס בשלב זה על הגרסה המדובבת של הפנתר הוורוד שילדתי בת השלוש רואה תוך כדי תביעות נזעמות שאתרגם לה לרוסית. עוד שפה מיני רבות שאני מצטיין בלא להבין.

ומעבר לזה, קוסמופוליט עאלק, את רוב המידע שלי על העולם אני אוסף מאתרי חדשות בעברית, מהפיד בפייס ומשיחות טלפון עם אבא שלי.

שיק של חרדה

"איך בירושלים, אבא? אינתיפאדה שלישית?".

"לא סופרים", הוא שותק לרגע, "וגם לא ברור. דוקרים, יורים. אנשים בעצבים ובפחדים".

תמיד כשאני מדבר עם אבא שלי, אני נזכר בהסבר שלו על למה ירושלים כזו קיצונית. זו עיר שעברה מצור 39 פעמים, הוא טוען, וזה עוד לפי ספירה שמרנית.

"ואיך פריז? ספר, ספר קצת על הריב גוש".

"?".

"הגדה השמאלית, נו, מה חדש במוזיאונים ובמסעדות".

"לא יודע, אבא", אני מפשפש במראות מהמטרו המפוצץ שיבוטים בעניבות כהות, עד שאנקדוטה מחיי הרחוב הפריזאיים מפלסת דרך אל השיחה שלנו. "בשבוע שעבר הלכנו ליד מכון עמנואל לוינס, ובחוץ עמדו 3 צנחנים צרפתים כדי להגן על יהודים שבאים ללמוד. מלקחי 'שארלי הבדו' והפיגוע בסופר הכשר. הביא כיווץ ללב, המראה הזה. החיילים חבשו כומתות שחורות ענקיות. הילדה שאלה אותי, בעברית, אם יש להם פטריות על הראש. מה לעשות, בחוץ, על הפנים, צחקתי. בפנים ככה ככה". נולדה במוסקבה, עושה חופשים בישראל, וגרה בפריז. כבר יש לה חוש לשיק של חרדה, לילדה.

"אז מה אמרת לה?", אבא שלי חותר למגע.

"שנבוא לבקר בירושלים בקרוב".

"ומתי באמת אתם מתכננים לבוא?".

הילדה נתפסת לי על המכנסיים של החליפה ומצילה אותי מגמגום. הם עוד לא תלויים עליי בביטחון, המדים.

"אבאאאאאאאאאא, רוצה פנתר ורוד בטלוויזיה. ושתסביר לי מה קורה".

אור ראשון

פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת הסוציאליסט, החליט שהוא חייב להעניק לרפובליקה מונומנט שמנהל דו-שיח עם שער הניצחון. כלומר מגמד אותו. התוצאה הייתה הקשת המלבנית של לה-דפנס, האלמנט המכוער ביותר במרכז העסקים והפיננסים המודרני של פריז. קשה להעביר את הגודל המגוחך שלה בצילום אחד. ובכלל, בבוקר עדיף להביט מזרחה, אל הניסיון של השמש והשער הוותיק, הרומנטי, לרכך במשהו את הברוטליות של הבטון שעוטף את תחנת הרכבת התחתית בלה-דפנס.