הסופרת קריס בריי: "המורמונים הם אנשים רגילים"

קריס בריי גדלה כחברה אדוקה בקהילה המורמונית בבריטניה, אבל כשבגרה בחרה שלא להישאר כזו. לאחר שעזבה את הכנסייה, היא ישבה לכתוב רומן אודות משפחה מורמונית, "שיר לאיזי ברדלי" שמו (בהוצאת סנדיק ספרים).

תחת ידיה יצאה פרוזה יפה ונוגעת ללב, אבל בריי חששה מהתגובות במשפחתה ובקהילה המורמונית, כפי שהיא מתארת בריאיון ל"גלובס": "מאוד דאגתי מה הם יאמרו, אבל חשבתי לעצמי שהספר ייצא בסך-הכול במעט עותקים ולכן אולי בכלל לא יגיע אליהם. אבל אז מו"ל גדול לקח את כתב-היד תחת חסותו ורצה לפרסם אותו וחשבתי 'הו לא! עכשיו כולם יידעו'".

ובכל זאת חששותיה התבדו. בריי: "כשיצא הספר, ההורים שלי דווקא הגיבו בסדר. הם קצת היו מודאגים בהתחלה מהתגובות שיהיו בכנסייה אבל בעיקר חשבו שהספר הוא דיוקן נאה של הקהילה. התגובות בקהילה הפתיעו לטובה. גם נתנו לי שם פרס על 'הנובלה הכי טובה אודות המורמוניות'. זה כמובן גרם להורים שלי להרגיש עוד יותר טוב ביחס למה שכתבתי".

בספר מתוארים קורותיה של משפחה בקהילה המורמונית המתמודדת עם טרגדיה גדולה - מותה הפתאומי של הבת הקטנה איזי. אב המשפחה, איאן, בישוף מורמוני אדוק, מנסה לכוון את בני משפחתו ל"דרך הנכונה", כשהוא עיוור לרגשותיהם. קלייר אשתו יותר שברירית ממנו והרבה פחות אדוקה וילדיהם, אל וציפי, מתמודדים עם האובדן, תוך כדי ההתמודדויות הסוערות של גיל ההתבגרות.

אולי מכל הדמויות, לזו של איאן קשה במיוחד להישאר שווה-נפש. אדיקותו לדת שבאה על חשבון ראיית האחר, מעוררת ביקורת, וכנראה גם על הדת שהוא מייצג.

על הרקע הזה, בריי דווקא מסנגרת עליו ועל הקהילה המורמונית. לדבריה: "כל הדמויות בספר טובות. הן בעיקר מנסות להיות טובות, גם אם לא כולן מצליחות לעשות עבודה טובה בלהיות טובות. גם איאן מנסה אבל זה לא הולך לו. הוא מאוד נוקשה בגישתו אבל יש שם גם דמויות שהרבה יותר גמישות, שלא לוקחות את הדת כל-כך ברצינות.

"איאן הוא דמות בעלת ניגודים. יש שישנאו אותו ויש שיגידו שהוא אדם טוב. הוא מנסה מאוד לעשות טוב אבל הולך לו רע. הלכתי איתו על חבל דק בין זה שהוא אדם טוב לכך שהוא יוצא אידיוט".

"הייתי מאוד דוגמטית"

השאלה שסופרים פחות אוהבים, אבל היא כמעט מתבקשת, בוודאי במקרה של בריי, היא עד כמה הספר מייצג חוויות שלה, בבית ובקהילה ממנה באה. בריי מפתיעה - איאן זה היא.בריי: "הוריי עדיין מאוד מעורבים בקהילה, מאוד דתיים ואוהבים את הפעילות בכנסייה. זה מעניק להם הרבה משמעות. אבל הם לא אוהבים את איאן בספר. הם הרבה יותר מודעים לרגשות של אחרים מאשר לאלה של איאן, אבל כמותו הם מאוד אדוקים.

"דווקא אני, כשהייתי מורמונית, הכי הייתי כמו איאן. הייתי מאוד דוגמטית ולא גמישה, בגישה של 'זו הדרך לעשות דברים'".

אז כיצד דווקא המורמונית האדוקה נטשה את הקהילה? כמו הרבה דברים בחיים, בהשפעת הילדים. בריי: "כשילדיי נולדו, חשבתי לעצמי שהם יהיו צייתנים כמו שאני הייתי כילדה ולא הבנתי שיהיה זה תפקידי לגרום לכך שיילכו במסלול הזה. העניין הוא שמצאתי שלא אוכל לגרום להם לעשות זאת - להיות צייתנים לדרך. אם הם לא רוצים לעשות משהו, איני יכולה לכפות עליהם".

בריי שלמה עם החלטתה שלא להיות מורמונית, אבל גם חשה חסרה בדברים מסוימים: "אני מתגעגעת למוזיקה. המורמונים ממש טובים במוזיקה ובשירה. הם זמרים נלהבים. אני מתגעגעת למזמורים וגם להשתייכות לדבר שהוא גדול יותר ממני".

- איאן מייצג את המנהיג הדתי המורמוני הרגיל כפי שהוא במציאות?

"אצל המורמונים בישוף הוא גם אדם רגיל. הוא יכול להיות במקביל שרברב, מורה או קצב. הם יכולים להיות כמו איאן ויכולים שלא. בספר יש גם מנהיג דתי אחר, נשיא הקהילה קרמייקל, שהוא יותר ליברלי וקשוב.

"הסיפור הוא על קהילה מורמונית, אבל בעיניי הוא מייצג משפחה דתית גם במקומות אחרים, גם אם הפרטים שונים כמובן. קיבלתי מכתבים מכל מיני מקומות בעולם שאנשים כתבו שהזכרתי להם את הילדות שלהם ואת משפחותיהם, כשההבדלים הם בפרטים הקטנים.

"אני שמחה על כך. רציתי שיותר מהכול זה יהיה ספר על בני משפחה שאוהבים זה את זה, אפילו אם הם לעתים איומים אחד לשני".

- מה זכור לך במיוחד מהחיים בקהילה?

"מורמונים תמיד יהיו מאוד פרקטיים ברצון לעזור. כך היה כאשר עברנו בית למקום אחר במדינה ומהכנסייה המקומית באו לסייע לנו. נסענו בלילה לבית, וכשהגענו אליו בבוקר, כל הגברים בקהילה חיכו לידו בבגדי העבודה, כדי לעזור. זה היה מקסים. אם אתה צריך עזרה במשהו, מישהו תמיד יבוא לעזור לך. זה אחד הדברים הנהדרים בלהיות חלק מקהילה דתית".

הקהילה המורמונית נדמית מבחוץ כיצור מוזר. כנסייה זו, שהקים ג'וזף סמית הבן ב-1830, נרדפה גם לא מעט, וכך גם סמית' עצמו, שנרצח יחד עם אחיו בידי המון שהסתער על המקום שבו היה עצור. סמית' היה נשוי למספר נשים, מנהג שהמשיך גם אחריו. ליורשו בריגהם יאנג היו כבר 56 נשים. כשבריי נשאלת אם יש הנחות כוזבות ביחס לכנסייה זו, היא נוגעת בסוגיה זו של ריבוי הנשים: "אנשים מאמינים שעדיין יש למורמונים המון נשים, אבל זה לא חלק מהמיינסטרים של הכנסייה. שאלו אותי לא פעם כמה נשים יש לאבי. זה קצת מביך. גם חושבים שכל המורמונים חיים באמריקה וזה לא נכון. יש גם קהילה באנגליה. המורמונים הם אנשים רגילים, גם אם הפרטים של חוקי הקהילה הזו נשמעים לעתים מאוד מוזרים למי שבא מבחוץ".

המורמונים קשורים גם קשר הדוק ליהדות. הם מאמינים שהם צאצאי שבט יוסף ובעצם בקרבם קיימים כל 12 השבטים. בהתאם, הם מחזיקים בהשקפות חיוביות כלפי היהדות ומדינת ישראל. סמל המגן דוד מופיע אצלם הרבה, למשל באולם האספה הגדול של המורמונים בסולט לייק סיטי.

בריי: "גדלתי על הסיפורים של הברית הישנה. קראתי מהם כל לילה לפני שהלכתי לישון, הסיפורים על אברהם, משה ואחרים. אולי גם הגישה הפרו-ישראלית בארה"ב מושפעת בין היתר מהדת המורמונית".

 הדת המורמונית