דאעש ניצחו

א. עשרים שנה לרצח רבין, עוד רגע ממש. העיתונים כבר מתמלאים בפרויקטים מיוחדים ובסקרים מקיפים, האקדמיה בימי עיון, בתי הספר בשיעורי מורשת, הכיכרות בעצרות והלב בבטון. עשרים שנה אחר כך, ואני כבר לא יודע מה כבד וממה אני עצוב. על הכול ביחד: על הדבר עצמו, ודאי; על מה שקורה היום, בטוח; ועל העתיד כמו שהוא נראה נכון לעכשיו.

וכמו שזה נראה נכון לעכשיו, ובלי קשר לרבין - דאעש ניצחו. לא צבאית, תרבותית. הם גרמו לעולם (או לפחות לישראלים, מה אני כבר יודע על העולם) להתרגל, ואז להתמכר, ואז להפוך לאדישים אל מול סרטוני זוועה מלאים באלימות חסרת מעצורים ומלאת דמיון. כל סרטון הוריד את הרף עוד קצת. יריות, ואז עריפות ראש, ואז אותו דבר רק בצורה המונית, ואז אונס, ואז שריפת גופות, ואז צלייתן, ואז משחקי כדור עם ראשים ערופים, סחר בנשים, בילדות, וכך הלאה עד לגיהינום וחזרה. לפני כמה זמן נכנסתי לספריית הווידיאו בטלפון שלי: בטבעיות גמורה שכנו שם סרטונים חמודים של אחיינים ואחייניות שרים בגן לצד כל הרוע שאפשר לחשוב עליו. מחקתי את הכול, גם את הסרטונים של האחיינים שלי, הרגשתי שהם טמאים דיגיטלית. כבר לא יכול יותר.

נראה שהם כמעט הכינו אותנו לכל מה שמתרחש עכשיו. הם בהחלט הקלו עלינו את המעבר לכל מה שקורה עכשיו בישראל. אני חושב על כל הסרטונים שהופצו בשנה האחרונה - מטיסת השוקולד ושאר מופעי הישראלי המכוער, עבור באלנבי 40 ועד להווה עם כל הדקירות, היריות, החיסולים והלינצ'ים. גופות עירומות, מעוותות, של מחבלות ומחבלים, ילדים מתבוססים בדמם, אנשים נסים על נפשם ואנשים בוערים באש שחורה של נקמה עיוורת, זועקים מוות. אי אפשר לומר שלא היינו מוכנים נפשית לכל זה - עברנו את הסדנה שלנו. אם כבר, בצורה מעוותת לגמרי, הסרטונים תוצרת הארץ הם קלים יותר, מאפשרים לנו לעכל בצורה חלקה למדי את השקר שאנחנו טובים יותר מכל אחד אחר: הלו, אנחנו לא עורפים פה ראשים, כן? כולה מפצפצים גולגולת על ספסל של תחנה מרכזית לקול תרועות עידוד, הכי בקטנה. אפילו הזעזוע מהחומר המצולם, לפעמים נדמה לי, לא הכי אותנטי. ראינו כבר הכול. הזעזוע, אם כבר, נובע מהמהירות שבה הכול מידרדר לברבריות.

ואכן, כבר כמה זמן שאני לא מקבל שום דבר מתוצרת דאעש. לא צריך אותם, עכשיו שיש לנו תוצרת מקומית על בסיס יומי. דאעש ניצחו. הסטנדרט שהם הנחילו התנחל בלבבות הקהים כתו תקן.

ב. עשרים שנה לרצח רבין. אני גר ממש קרוב לכיכר רבין ולא פעם, כבר שנים ברצף, ניגשים אליי שם צעירים יהודים שהגיעו בפרויקט תגלית עם אותו השאלון: איפה היית כשזה קרה, האם הופתעת, מה הרגשת, האם זה שינה את החברה הישראלית ואיך, האם עוד יש סיכוי לשלום וכיוצא באלה שאלות שרק מי שלא חי כאן יכול לשאול. "איך זה שינה את החברה הישראלית", נו באמת. איך בכלל אפשר לענות על שאלה כזאת?

אני מסתכל על הצעירות ועל הצעירים היהודים האלה ושואל את עצמי מה הם מבינים? תראו, אני מנסה להסביר להם באנגלית משובחת, "זה" לא שינה את החברה הישראלית, יותר נכון יהיה לומר ש"זה" היה חלק (מהותי מאוד, ובכל זאת רק חלק) מהשינוי התמידי שעובר על החברה הישראלית; חברה צעירה, מבעבעת, מסוכסכת, עצבנית, מחפשת את עצמה. אף פעם לא היינו חברה שאירוע כזה או אחר משנה אותה, עוד לא הגענו לשם ואולי גם לא נגיע - החברה הישראלית היא שינוי קבוע, סדרה בלתי פוסקת של זעזועים.

ובכל זאת, הם מקשים, זו הייתה הפעם הראשונה שראש ממשלה מכהן נרצח בישראל. על זה קשה להתווכח, אני עונה. האם דבר כזה יכול לקרות שוב, הם שואלים. כן, אני עונה, הכול יכול לקרות. יו נואו, אמרה לי פעם אחת מהם, תכולת עיניים נבונות, זה מצחיק: כשאתם אומרים שהכול יכול לקרות, אתם תמיד מתכוונים רק לדברים הרעים ואף פעם לא לדברים הטובים.

עלית עלינו, אמרתי לה.

ג. עשרים שנה לרצח רבין, ומכל הצעירים היהודים שפגשתי בכיכר רבין אני זוכר את הבחורה ההיא. די נכון מה שהיא אמרה. הסתכלתי באתר של הלמ"ס: הגיל החציוני בישראל הוא בסביבות השלושים ואחת, מה שאומר שקצת פחות מחצי מהאוכלוסייה בישראל נולדה אחרי רצח רבין ושכל האופציה המשונה למדי של שלום (מילה מצחיקה) לא מוכרת להם בכלל. לנו, המזדקנים והזקנים, נותר הזיכרון של האפשרות - גם למי שהתנגד לה - ואפילו לנו כבר נהיה קשה להיזכר בה.

אני זוכר את הסטיקרים מאז: "לא נשכח ולא נסלח". לא יודע בקשר לסליחה, אבל בקשר לשכחה - גם היא הופכת לפחות ופחות רלוונטית ככל שיש יותר ויותר כאלה שלא זוכרים. מי שלא זוכר, איך ישכח. גם את הרצח, גם את מה שגרם לו, גם את הניסיון להגיע לשלום (מילה משונה).

ובכל מקרה, מאז הרצח ועד היום (ולא רק בגללנו) אין יותר אופציה כזו, אפילו לא האופציה של רדיפת שלום (מילה נשכחת). כל מה שיש להם - לכל הילדות והילדים, הצעירות והצעירים, החיילות והחיילים - בזיכרון הקולקטיבי זה מו"מ עקר במקרה הטוב ומלחמות, מבצעים, פיגועים ואינתיפאדות במקרה המציאותי. וכשאין לך מודל להיזכר בו, אתה צריך לדמיין, אבל נהיה קצת קשה לדמיין את זה. ואם לנו קשה, אפשר רק לחשוב כמה זה קשה לצד השני - שהוא אפילו עוד יותר צעיר מאיתנו והזיכרונות הקולקטיביים שלו מרים בהרבה.

הטעימו בנו את המרירות ואת חוסר האמון. וזה כבר אפילו לא עניין של ימין ושמאל, או מה שנותר ממנו. צודקת תכולת העיניים: כשאנחנו אומרים "הכול", אנחנו מתכוונים רק לחצי מהכול, וזה עוד במקרה הטוב.

הלוואי שהיה לי איזה רעיון מה לעשות כדי לשפר את המצב, אבל אין לי כרגע.

ד. עשרים שנה לרצח רבין, ואני כבר מתחיל להתגרד בחוסר נוחות ממבול הקלישאות שהולך לנחות על כולנו כמו גשם חומצי. אני לא מצפה מאף אחד שלא היה עצוב אז לעשות את עצמו כאילו הוא עצוב עכשיו ואין לי כוח, בחיי שאין לי, למפגני אחדות מזויפים, כמו גם לטקס הקבוע של הפניית אצבע מאשימה, ל'חזרנו לכיכר' הזה, כיכר שפחות ופחות מלאה משנה לשנה, ובעיקר לדרישה - יותר תחינה - לחשבון נפש. לא הגיע הזמן להניח להגשת חשבון הנפש הקבוע אחרי עשרים שנה? כולם יודעים בדיוק מה היה, מכל הצדדים ומכל הזוויות. שכל אחד יעשה את שלו לבד.

את שלי אני מכיר: כמו רבים מהצד שלי מיהרתי להאשים, להכליל ולשנוא. לא שלא היו לי סיבות טובות, טובות מאוד, ואת עומק השבר מכיר כל שמאלן בן גילי, אבל את התוצאות של זה אנחנו אוכלים עד היום. עשרים שנה לרצח רבין, ונדמה שהדבר היחיד שבאמת תפס ונשאר עד היום זו תחושת העלבון, הזעם והשנאה של הציבור הימני על השמאל. זה לא עבר לו, זה אפילו לא קרוב להתחיל לעבור לו. אני חושב שאת מקורם של חלק גדול מתחושות הכעס, השנאה, ההכללה וההאשמות מימין לשמאל מאז ועד היום, וגם בעתיד הנראה לעין, אפשר למצוא בתקופה שאחרי הרצח (יש שיאמרו גם לפניו). עלבון עמוק. לא מדובר כמובן על הימין הקיצוני - שוודאי שהיו שם לא מעט ביטויי שמחה - אלא על הזרם המרכזי, שגם אם התנגד נחרצות למדיניות, הרי שוודאי לא היה בעד רצח. זה היה העליהום הציבורי הראשון שאני זוכר. ועליהום הוא כמו מטוטלת.

בעצם, לא בטוח שהוא כמו מטוטלת. אם הוא היה מטוטלת, הוא היה חוזר, או לפחות מרפה קצת.