מדינת ישראל השקיעה בשלוש השנים האחרונות מאות מיליוני שקלים בפרישת רשת מצלמות מהירות ומצלמות רמזור, שמתפקדות גם כמצלמות מהירות, בטענה כי אלה יפחיתו משמעותית את התאונות הקשות ואת הנזקים, שנגרמים בשל נסיעה במהירות מופרזת.
אולם עד כה לא הציגה המדינה לציבור שום נתונים קונקרטיים אודות הצלחתן ויעילותן של המצלמות באותה משימה. הדו"ח השנתי המקיף של ארגון ה-OECD בנושא הבטיחות בדרכים, שפורסם בימים האחרונים באתר האינטרנט של הארגון, חושף מדוע.
בפרק המוקדש לישראל, שמבוסס על נתונים ממשלתיים, נכתב במפורש: "אין הערכות לגבי משקלה של המהירות כגורם לתאונות הדרכים בישראל". באותו פרק נכתב גם כי "ב-2014 נרשם אי ציות משמעותי לכל מגבלות המהירות בכבישים שאינם עירוניים".
הנתונים המחקריים היחידים המופיעים בדו"ח אודות המצלמות מראים, כי האפקט העיקרי שלהן הוא "הפחתה מסוימת במהירות הנהגים עד כקילומטר לפני המצלמות וכקילומטר אחריהן".
במילים אחרות, שנתיים אחרי הצבת יותר מ-120 מצלמות, יעילותן אפסית ולמדינה אין בכלל נתונים קונקרטיים אודות השפעת העבירה, שכנגדה הוצבו המצלמות. יתר על כן יעילותן, אם בכלל, היא נקודתית.
נציין, כי בימים אלה ממש נערכת המדינה להפעלת עשרות מצלמות גאטסו חדשות שהוצבו בנתיבי איילון בגוש דן, שמיועדות רשמית לאכוף נסיעה בנת"ץ, אך בפועל המדינה מכשירה אותן לתפקד כמצלמות מהירות, שבעה ימים בשבוע. ובכל זאת, הדו"ח חושף מקור אחד ל"גאווה": התקנות האחרונות שהתקבלו בישראל לבדיקת רמת האלכוהול ולענישת הנהגים הן מהחמורות והמחמירות בעולם, גם בהשוואה לנתונים מעשרות מדינות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.