"הצעירים לשלטון" היא בדרך-כלל סיסמתם של הצעירים.
היה פעם פוליטיקאי צעיר מאוד בהונגריה המשתחררת מעול הקומוניזם, בסוף שנות ה-80, שהקים מפלגה עם תקרה ביולוגית: רק לבני 30 ומטה. זה היה שידור חוזר, קצת דהוי, של סיסמה מפורסמת מזמן המרד החברתי באמריקה, בשנות ה-60.
מייסד ה-30-ומטה נחל הצלחה לא מבוטלת בבחירות הדמוקרטיות הראשונות. כמו הדמוקרטיה ההונגרית, גם הוא הוסיף שנים וקמטים, הבקיע את מחסום ה-30, ה-40 וה-50. הוא כיום ראש הממשלה הסמכותני מאוד של ארצו, שמו ויקטור אורבאן. הוא מוציא את שאר אירופה מכליה, לרגל התנגדותו ל"דמוקרטיה ליברלית" ונטייתו להפקיע את רוב המרחב הפוליטי לשימושו ולשימוש מפלגתו.
רשימת חברי ממשלתו מראה, כי צעיר חבריה הוא בן 49, זקן חבריה הוא בן 76, ורובם נמצאים בסוף שנות ה-50 וה-60 שלהם. מה לעשות, עקיבות אינה מטבע עובר לסוחר בפוליטיקה.
זה בדיוק מה שהפתיע השבוע, כאשר פוליטיקאי הודי שעתה זה מלאו לו 60 קרא למפלגתו להרחיק כל מי שמלאו לו 60 מעמדת מנהיגות פעילה. בעל ההצעה הוא ג'אייראם ראמש (Ramesh), מן המבריקים והמעניינים בבני דורו, אשר כיהן בממשלה האחרונה של מפלגת הקונגרס, לפני שהובסה בבחירות של 2014.
המפלגה עומדת מאז בסימן קירטוע, ואולי מדדה על-פי קבר. שולטת בה משפחת נהרו-גאנדהי, שסיפקה להודו שלושה ראשי ממשלה. עומדת בראשה אלמנתו של ראש הממשלה השלישי, סוניה גאנדהי, אבל מניחים שהיא תפרוש מן ההנהגה אולי עוד השנה, בוודאי בשנה הבאה, ותוריש את הכתר הלא-כל-כך נוצץ לבנה ראהול בן ה-45.
"עלינו להעמיד את בני ה-30 וה-40 בעמדות בכירות", אמר ראמש לסוכנות הידיעות ההודית PTI. "עבר זמנם של בני ה-60, ה-70 וה-80. הכרח הוא לשקף את הודו. הגיל הממוצע בהודו הוא 28. חייב להתרחש מעבר דורות".
"האבוקה עברה"
אה, כן, מעבר דורות. ג'ון פ. קנדי הודיע חגיגית על מעבר כזה, כאשר הושבע לנשיא, בינואר 1961. "ישמע העולם, ישמע ידיד ואויב גם יחד, שהאבוקה עברה לידי דור חדש של אמריקאים אשר נולדו במאה הזו". קודמו בנשיאות, דוואייט אייזנהאור, היה מבוגר ממנו ב-27 שנה, והיה מצביא מהולל במלחמה שבה קנדי היה סגן-משנה. עלומיו הילכו קסמים על העולם כולו. הכול חיפשו קנדי משלהם.
הם אגב לא מצאו אותו. רק דמוקרטיה מרכזית אחת התפתתה לכריזמה של נעורים (יחסיים). ב-1968, קנדה נשבתה בקסמיו של עורך דין בן 49, פייר אליוט טרודו, פלייבוי, אתלטי, כריזמטי ורב סקס-אפיל. "טרודומניה" שטפה ארץ, שעד אותו הזמן הייתה רגילה בגברים קשישים בחליפות אפורות, עם חיי משפחה מהוגנים ועם זיקה ברורה אל העבר האימפריאלי.
קנדה התעייפה עד מהרה מטרודומניה, אבל הפוליטיקאי טרודו הוסיף לעמוד במרכז חייה הפוליטיים עד פרישתו, 16 שנה אחר כך. הוא שינה את קצב הפוליטיקה שלה ואת ציפיותיה. כאשר הקנדים ניסו להחליף אותו, 11 שנה לאחר שעלה לשלטון, הם הפקידו על ממשלתם את האיש הצעיר ביותר מאז ומעולם, ג'ו קלרק, בן 39. הוא לא החזיק מעמד אלא תשעה חודשים, לפני שטרודו המזדקן חזר לשלטון.
להרהר מחדש בהעדפות
טרודו מת על סף יום הולדתו ה-81. השבוע, 15 שנה אחר כך, הוא חזר ודיגדג את קנדה מקברו, באמצעות הגנים שלו. בנו ג'אסטין הוביל את המפלגה הליברלית לניצחון בחירות לא-לגמרי-צפוי. בתחילת החודש הבא הוא יושבע כראש ממשלה.
הוא צעיר אפילו מאבא, בן 43 בלבד. בניגוד לאבא, הוא לא חולל טרודומניה. הוא עלה לשלטון בייחוד מפני שראש הממשלה המובס, סטיב הארפר, נמאס על הקנדים. הוא כיהן תשע שנים, והיה הימני ביותר בתולדות הארץ. הוא פילג, ושיסה, וקיטב, והטיל דופי בפטריוטיות של יריביו. הוא אגב גם היה הידיד הנאמן ביותר של ישראל בין מנהיגי הדמוקרטיות המערביות, ומותר בהחלט להחזיק לו טובה ולהצטער, לפחות במובן הזה, על תבוסתו (לילדיו הוא קרא בנג'מין ורייצ'ל, בנימין ורחל, בהחלט בקשר עם אמונתו הנוצרית).
הארפר למד משהו שהרבה מאוד פוליטיקאים חזו מבשרם: מערכת בחירות ארוכה מדי עלולה להניב תוצאות לא חזויות. ככל שהיא מתארכת כך גובר הפוטנציאל של שינוי סדרים.
זו הייתה מערכת הבחירות הארוכה ביותר בתולדות קנדה, חודשיים וחצי. היא התחילה בסימן תיקו, פחות או יותר, בין המפלגה השמרנית השלטת מימין ובין המפלגה הדמוקרטית החדשה משמאל. הליברלים של טרודו הזדנבו במקום השלישי. הם הזדנבו שם כמעט ללא הפסקה זה חמש שנים, מאז נחלו תבוסה איומה בבחירות הקודמות.
בהדרגה, מערכת הבחירות נתנה סיבות לקנדים להרהר מחדש בהעדפותיהם. מספר מספיק של מצביעים שינו את טעמם. במערכת תלת-מפלגתית, בשיטת בחירות אנגלו-סאקסית קלאסית (כל מחוז-בחירה שולח נציג יחיד לפרלמנט; המנצח הוא זה המגיע ראשון) די ב-40%, לפעמים פחות, כדי להשיג רוב מוחלט. זה מה שקיבלו הליברלים, וזה מה שיקנה להם רוב מוצק של 30 מושבים בבית הנבחרים באוטאווה. שיטת בחירות כזאת כרוכה בזיוף רצונו המתמטי של הבוחר, אבל היא מעניקה יתרון של יציבות לממשלה הנכנסת.
יריבים, לא אויבים
סטיבן הארפר, כאשר נדחק אל הקיר, ניסה להפוך את גילו של טרודו, ואפילו את בלוריתו הנאה, לנושאי בחירות. "ג'אסטין אינו מוכן", אמר סרטון תעמולה של השמרנים ערב ההצבעה (http://tinyurl.com/you-justin). זה היה אבסורד. הארפר עצמו היה בן 43, כאשר נבחר לראש הממשלה בפעם הראשונה, ב-2002. גם הוא מעולם לא כיהן בתפקיד מיניסטריאלי כלשהו.
לא עזר להארפר. הקנדים בדרך-כלל אינם נוטים לסגנון תעמולה כזה. מה שמתקבל על הדעת מדרום לגבול, בארה"ב, אינו עובר לבוחר מצפון.
האיש שהוביל את המפלגה הליברלית לתבוסתה ב-2011, מייקל איגנאטייף, היסטוריון מבריק מאוניברסיטת הרוורד, כתב השבוע ב"פייננשל טיימס": "אחד הכשרונות החיוניים ביותר של הפוליטיקה הדמוקרטית, הוא לדעת להבחין בין אויב ליריב. יריב אתה רוצה להביס. אויב אתה רוצה להרוס. המשמעות העמוקה של ניצחון ג'סטין טרודו בבחירות הכלליות בקנדה השבוע - והשפעתו הפוטנציאלית על פוליטיקה דמוקרטית אפילו מעבר לקנדה - היא בזה שהוא הראה כיצד פוליטיקה של יריבים גוברת על פוליטיקה של אויבים".
להתבשם בזיו הנעורים
אינגאטייף אולי סלל בזה את הדרך לאידיאליזציה של ג'סטין טרודו. מוטב לזכור שקנדי המריא אל גבהים סטרטוספריים של הערצה ושל מיתוס לא במרוצת הבחירות שבהן ניצח, אלא הרבה אחריהן (וכמובן בייחוד לאחר מותו). אבא טרודו רכב על גל של הערצה ושל התפעמות כדי לנצח; בנו שקד על פרופיל נמוך, שהרבה משוחרי טובתו חשבו לנמוך מדי. הוא ניסה לרופף את הקשר בינו ובין שם משפחתו. זה היה נסיון הולם, אם כי אולי מיותר. סוף סוף, איש אינו יכול לטעון שאביו סלל את דרכו אל הפוליטיקה. הוא נכנס אליה שמונה שנים לאחר מות אבא. הוא היה ילד כאשר אבא היה ראש הממשלה.
אבל, כמובן, השם טרודו נתן לו יתרון ניכר. הוא נעשה מנהיג מפלגתו רק שלוש שנים לאחר שנבחר מטעמה לפרלמנט. בדמוקרטיות פרלמנטריות בדרך-כלל אין גיחות מהירות כאלה. בדמוקרטיות כאלה קובעים הנסיון והוותק, לטוב ולרע. צריכה מפלגה להיות שקועה במשבר עמוק, או בפאניקה, כדי לפנות אל מעוטי-הנסיון, והתבשם בזיו נעוריהם. הליכוד עשה כן לאחר תבוסתו המוחצת בבחירות של 1992. הוא מוסיף להתבשם באותו הזיו, 23 שנה אחר כך.
כובד המשקל
פתחנו כאן בהודו. היא אמנם הארץ הצעירה ביותר בעולם. ל-28% מתושביה עדיין לא מלאו 14; ל-45% ויותר עדיין לא מלאו 24. אבל לא ברור כלל שצעירי הודו מעדיפים אנשים הקרובים אל גילם. ב-2014, המצביעים הצעירים העדיפו ברוב גדול מאוד את נרנדרה מודי, אז בן 64, על פני ראהול גאנדהי, אז בן 43. הכריזמה, כובד המשקל (אולי ממש כובד), הנסיון, הסמכות, הכושר הרטורי היו חשובים לאין ערוך יותר מן הגיל.
הצעתו של השר לשעבר ג'אייראם ראמש להוציא את כל שנתון 60 לפנסיה מוקדמת התקבלה במשיכת כתפיים אפילו מצד הצעירים, שחילופי משמרות כאלה ייטיבו איתם. "ראהול אינו מנהיג את הצעירים", מיהר דובר של המפלגה להגיב. "המפלגה תתחזק מכוח הצירוף של הצעיר ושל המנוסה".
למרבה העניין, דווקא מודי, הקשיש בהרבה מיורש העצר של שושלת גאנדהי, עשה שימוש נרחב וציני בפקטור הנעורים. הוא קבע את הרף, למרבה הנוחיות, בגיל 75, מה שמעניק לו עשור בשלטון. כל בני 75 ומעלה נשלחו אל הכפור הפוליטי, בכללם האבות המייסדים של המפלגה, שעל כתפיהם רכב מודי הצעיר אל התהילה. כפיות טובה? לא בפוליטיקה.
ראש ממשלת ארה"ב, בעצם
מדרום לגבול קנדה, הנעורים הפוליטיים אינם מפכים במפלגת השלטון. שלושת הטוענים למועמדות המפלגה לנשיאות נושקים לגיל 70, או כבר עברו אותו. כל אחד מהם, כי ייבחר, יהיה שייך לליגת הנשיאים הזקנים ביותר בהיסטוריה (בזמן כתיבת הרשימה הזו הודיע אחד מהם, סגן הנשיא ג'וזף באיידן, בן 72, שלא יתמודד). המועמדת הכמעט-ודאית לניצחון, הילרי קלינטון, כי תיבחר, תהיה בת 69 ביום השבעתה. רק רונלד רייגן היה מבוגר ממנה, בשנה אחת.
אבל אצל הרפובליקנים עומד איש צעיר להפוך למנהיג דה-פקטו של המפלגה בוושינגטון. פול ריאן, בן 45, עומד להתמנות ליושב ראש הבא של בית הנבחרים. המחזיק בה הוא האיש המנהל את פעילות החקיקה בבית התחתון של הקונגרס. על פיו יישק דבר (השוואה עם יושב ראש הכנסת אינה תופסת). במשטר פרלמנטרי היינו קוראים לו "ראש הממשלה".
ריאן כמובן היה רוצה להיות נשיא. הוא היה מועמד המפלגה לסגן נשיא בבחירות של 2012. הוא חריף, רהוט, רדיקלי, אתלטי ונאה. הוא גם יודע שכהונת היושב ראש נוטה להיות האחרונה בקריירה של בעליה. שום יושב ראש לא הצליח להעפיל לנשיאות. הוא אולי חשב השבוע על ג'סטין טרודו, ואמר לעצמו, הו, אמריקה, אילו היית קצת יותר קנדה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
