אלבום הסולו הקודם של אחד משני מנהיגי הרולינג סטונס יצא לפני 23 שנה, ארבע שנים אחרי בכורתו מחוץ ללהקה. באותן שנים עבודותיו הצדדיות היו מפלט ומקלט מהסכסוך הפנימי בינו לבין מיק ג'אגר. ואם שני תוצרי הסולו הקודמים נולדו על רקע מלחמת האחים בלהקה האם וראו אור פומבי ממש כשהשניים כבר שבו לשיתוף-פעולה יצרני ועקבי, הרי שהסולו החדש והשלישי שלו דווקא נוצר בעידן שבו חוסנה הפנימי של הסטונס נדמה כאיתן.
בגיל 71, ובגל הריאיונות שליוו את הוצאת האלבום, ריצ'ארדס הביע תקווה להקלטות חדשות של הסטונס שיחלו בשנה הבאה. הוא גם ליווה את יחסי הציבור בשלל השמצות ונאצות כלפי מוזיקאים עמיתים. אבל התוכן כאן כולו אנרגיות בריאות וחיוביות, ולחלוטין נטול הפתעות.
ההפתעה הכי גדולה היא שזו אסופת השירים הכי טובה של ריצ'ארדס כסולן. Heartstopper ו-Trouble הם שירי רוק מצוינים, והחידוש ל-Love Overdue של גרגורי אייזקס נפלא. אבל התקליט מצטיין בעיקר בבלדות. Robbed Blind פשוט נהדרת, וכמותה גם Just a Gift והדואט עם נורה ג'ונס ב-Illusion. שתיהן בלדות חושניות נורא, והאחרונה, שאינה שיתוף-הפעולה הראשון בין ג'ונס לריצ'ארדס, היא לטעמי השיר הכי יפה שלו מאז locked away מ-1988.
ריצ'ארדס יצר את השירים האלה עם חברים ותיקים בהרכב שלו הוא קורא The X-Pensive Winos. בין נגניו נמצא הנשפן הוותיק והנאמן של הסטונס, בובי קיז, שהשתתף איתם בהופעה האדירה בתל-אביב בקיץ הקודם, ושנפטר מאז.
אגב ההופעה הבלתי נשכחת בפארק הירקון, הנגינה של ריצ'ארדס עצמו הייתה החוליה החלשה היחידה בקונצרט העילאי ההוא. אבל פה, בעבודה האולפנית, מזדהרות כל מעלותיו וחולשותיו נחבאות. זה אלבום מאוד מתון קצבית וצלילית, ששוזר את אהבותיו הנצחיות - רוקנ'רול ובלוז והשפעות קריביות וקמצוץ קאנטרי. ובעצם, השירים כה יפים ומטופלים כה נכון עד שזהו לא רק הסולו המוצלח ביותר של ריצ'ארדס. אם להיות כנים, זה היה עשוי להיות האלבום הכי טוב של האבנים עצמן מאז Steel wheels מ-1989, האלבום שחידש את שיתוף-הפעולה בין ריצ'ארדס לג'אגר אחרי 6 שנות עוינות. לאוהדי הסטונס בכלל וריצ'ארדס בפרט הוא מומלץ בחום.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
