כלכלה מקרטעת ושחיתות בשלטון: דרום אפריקה מחכה לשוויון

מנהיגי סטודנטים מנופפים באגרופיהם באוויר, וסוחפים את ההמונים בקריאות "אמנדלה". התשובה הנחוצה, "אווטו", עולה מן הציבור שמתאסף סביבם. ביחד, שתי המילים הללו הן הקריאה "כוח לעם" שהייתה סיסמת הקרב במאבק נגד האפרטהייד. ההמון שר שירים ומנופף בכרוזים. הכניסות לקמפוסים חסומות בצמיגים בוערים. המשטרה מקבלת פקודת פעולה, ורימוני הלם וכדורי גומי נורים. אחר כך נעצרים כמה סטודנטים. זהו גל המחאה ששוטף את האוניברסיטאות הבכירות בדרום-אפריקה.

במבט ראשון, הסצנות הללו מזכירות את ימי האפרטהייד - יש שמשווים אותן לשנת 1976, שבה מחאות הסטודנטים נגד כפיית הוראת שפת האפריקנס בבתי ספר לשחורים הפכה לרגע מכונן בהיסטוריה של המדינה.

אבל המחאות הללו מזעזעות את הממשלה ואת הממסד האקדמי היום - 21 שנים אחרי שנלסון מנדלה הוביל את המדינה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה. לכאורה, המחאות הן נגד העלאה מתוכננת של שכר הלימוד באוניברסיטאות, אך למעשה הן הפרק האחרון בהתפרצות של פעילות סטודנטיאלית שלא נראתה עד כה בדרום-אפריקה הדמוקרטית. חלק גדול מן הזעם מופנה נגד הממשלה - שבלחץ האירועים ביטלה את ההחלטה להעלות את שכר הלימוד ביום שישי האחרון - ונגד האוניברסיטאות. אך הליבה היא התסכול של צעירים שחורים מהעדר שינוי גזעי ומבני בחברה הדרום אפריקאית. החשש הגדול הוא שהחברה הזו הופכת ליותר מקוטבת ופחות מאוחדת.

"זהו רק קצה הקרחון", אומרת סינאבו מנקוניאובה, סטודנטית לתואר שני בת 27 באוניברסיטת וויטווטרסרנד ביוהנסבורג. "אנחנו לא באמת אומת כל צבעי הקשת. זה הנייר. כולנו חופשיים רק על הנייר".

הפגנות, לעתים קרובות עם גילויי אלימות, אינן דבר חדש בדרום-אפריקה. גל המחאות בעיירות השחורים, בעיקר של מובטלים צעירים שמתלוננים על העדר שירותים בסיסיים בעיירות, הגיעו בשנה שעברה לשיא. אבל מחאות הסטודנטים הן דבר אחר: רבים מהמשתתפים בהן הם בני מעמד הביניים השחור החדש שהתפתח במדינה מאז ביטול האפרטהייד, שבמובנים רבים מייצג הצלחה של הדמוקרטיה הדרום-אפריקאית.

אלו הם הדורות הצעירים שהיו אמורים להיות מוטבי האידיאלים של מנדלה, והשומרים שלהם - הוא הטיף לאחדות ופיוס. אבל היום החלום שלו מצוי יותר ויותר בסימן שאלה בקרב הצעירים הממורמרים, כאשר הכלכלה מקרטעת ותקועה - היא התכווצה ברבעון השני השנה - ואמינות המנהיגים הפוליטיים הוטלה בספק בגלל שערורייה.

"אנחנו נעים אל סערה מושלמת של התמרמרות - בקרב העניים ומעמד הביניים כאחד", אומר אוברי מטשיקי, עמית מחקר במכון הלן זוסמן.

כאשר המתחים הללו עולים על פני השטח, חזון ה"טרנספורמציה" - הכינוי הכולל להסרת המחיצות המבניות, הכלכליות והגזעיות בחברה הדרום-אפריקאית מימי האפרטהייד - הפך למוקד התסכול של השחורים.

מחאות הסטודנטים, שהתפשטו ברחבי המדינה, הן רק הדוגמה העדכנית לכך. דוגמה נוספת למתחים היא המחלוקת הסוערת שעורר הרכב נבחרת הראגבי של דרום-אפריקה (ה"ספרינגבוקס") לקראת משחקי הגביע העולמי, שרובו ככולו מורכב משחקנים לבנים.

בחברה שבה מורשת האפרטהייד היא מציאותית וגולמית, טרנספורמציה היא בעיה מורכבת מאוד. מטשיקי, אחד הפרשנים הפוליטיים המכובדים במדינה, כתב ש"מאז 1994 לא הייתי כה משוכנע שדרום-אפריקה כה רחוקה מהיעד של חברה לא-גזעית כפי שאנחנו כיום".

הוא קונן על עליית גילויים חדשים של גזענות. יותר ויותר שחורים אומרים שרבים מבני ארצם הלבנים לא קונים באמת את החזון של דרום-אפריקה החדשה. הם מסרבים להבין את הנזקים שגרם האפרטהייד, וכמעמד המיעוט בעל הזכויות שלו, הם נהנו מהשיטה הקודמת.

"מרבית הדרום-אפריקאים הם נאיביים מאוד, ומאמינים בחזון 'אומת הקשת בענן' או איך שקוראים לזה", אומר מג'לטי מתומה, סטודנט ופעיל פוליטי באוניברסיטת סטלנבוש. "שחורים דרום-אפריקאים רבים מרגישים עדיין שהם כפופים ללבנים. הטרנספורמציה התבססה על ההנחה שאסור לפגוע ברגשות של הלבנים, ולגרום להם לברוח מהמדינה".

סמלי האפרטהייד

בסטלנבוש, שבה 60% מהסטודנטים הם לבנים ושפת ההוראה הדומיננטית היא אפריקנס (של צאצאי המתיישבים ההולנדים), לוחית זיכרון לראש הממשלה לשעבר ה.פ. ורוורד, אחד הבוגרים שנחשב לאדריכל האפרטהייד, הוסרה רק במאי השנה. זה היה חודשיים אחרי פרוץ מחאת הסטודנטים הראשונה, יחד עם מסע להסרת פסלו של ססיל ג'ון רודס, המדינאי האימפריאליסט מהתקופה הוויקטוריאנית, שניצב במתחם אוניברסיטת קייפ טאון.

הפסל של רודס נחשב לסמל דיכוי השחורים, והקמפיין היה הזרז לפעילות הסטודנטים שבאה עקבותיו.

סטודנטים לבנים הצטרפו למחאה, לעתים תכופות בשורות הראשונות כדי ליצור הגנה אנושית לחבריהם השחורים, כפי ששחורים רבים תומכים בנבחרת הראגבי הלאומית בגביע העולמי (שהודחה בינתיים). אבל סטודנטים לבנים אחרים חשים שהם מנוכרים ומתלוננים על שהם מואשמים בתחלואי האפרטהייד. הם טוענים שהם והתרבות שלהם הפכו כעת ליעדים של גזענות הפוכה.

"כולנו רוצים לעזוב, אני רוצה לעזוב את דרום-אפריקה", אומרת קרינה מוסטרט, סטודנטית אפריקנרית בת 18 בשנת הלמודים הראשונה שלה. "אני שונאת את המדינה הזו".

זוהי אמנם התבטאות לא שגרתית, אבל כאשר היא וחבריה עומדים ליד קיר באוניברסיטת סטלנבוש שמכוסה בגרפיטי אנטי-גזעני, איש לא מעיר לה על כך. כולם מסכימים שכאפריקנרים צעירים הם מתקשים לראות עתיד בארצם. הם מאמינים שהם יהיו קורבנות של אפליה מתקנת. אלה הן הרגישויות סביב רעיון הטרנספורמציה. זו תלונה שכיחה בקרב הלבנים.

אבל שיעור האבטלה בקרב בוגרי סטלנבוש דווקא מפריך את הפחדים משני הצדדים. הוא כ-5% בלבד, מול אבטלה של כ-50% בקרב צעירים במדינה.

דוח של גולדמן זאקס מ-2013 ציין שלמרות שהכלכלה שילשה כמעט את גודלה מאז 1994, 85% מהשחורים במדינה נשארו בשכבות הכנסה נמוכות, ואילו 87% מהלבנים נהנים משייכות למעמד הביניים והגבוה. רק מעטים לא מסכימים שקצב השינויים היה מעורב, ואיטי מאוד בתחומים רבים.

לחינוך הגבוה הייתה הצלחה מסוימת, אך היא הייתה מאוד לא מאוזנת. מספר הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות הציבוריות תפח לכמעט מיליון, והשיעור של השחורים עלה מ-49% ב-1995 ל-72% כיום. השחורים בדרום אפריקה הם כ-80% מהאוכלוסייה של 50 מיליון תושבים.

הלבנים מהווים 16% מסך הסטודנטים לתואר ראשון - שיעור כפול משיעורם באוכלוסייה. שיעור הנשירה של סטודנטים מהלימודים כפול אצל השחורים בהשוואה לסטודנטים הלבנים.

שיעור השחורים בסגל ההוראה במוסדות האקדמיים נמוך בהרבה, רק כשליש מחברי הסגל הקבועים. באוניברסיטת קייפ טאון, למשל, יש רק 8 פרופסורים שחורים מתוך סך של 235.

כאשר הסטודנטים ייכנסו לשוק העבודה הם יגלו פער ברור בין המגזר הציבורי לפרטי. ברמת הממשלה הלאומית, 55% ממשרות הניהול הבכירות הן בידי שחורים לעומת 25% ללבנים, לפי נתוני נציבות השוויון בתעסוקה. במוסדות השלטון המקומי המחוזי והמוניציפלי, שיעור השחורים עולה על 70%.

אך במגזר הפרטי, הלבנים עדיין דומיננטיים בדרגים העליונים של העסקים. השחורים מהווים רק 10% בהנהלות הבכירות ו-14% ברמת הניהול הבכירה, מול 74% ו-66% בהתאמה ללבנים, לפי נתוני הוועדה.

נתונים אלו מחזקים את הרושם שלמרות כל השינויים מאז 1994, הכלכלה נשארה בידיהם של הדרום-אפריקאים הלבנים, ולא הרבה השתנה מבחינה מבנית.

המשבר היכה קשות

זו האשמה שג'וליוס סלו מאלמה צועק מעל הגגות כאשר הוא קורא תגר על הסדר הכלכלי הקיים ומתחייב לרפורמות רדיקליות. מאלמה הכריזמטי מנהיג את EFF - מפלגה שפרשה מהקונגרס הלאומי האפריקאי, ששלט במדינה מאז תום האפרטהייד - והתבססה במקום השלישי במדינה, עם 1.1 מיליון מצביעים בבחירות של השנה שעברה.

מאלמה מרחיב את השפעתו הן בקרב העניים והן בקרב מעמד הביניים השחור המתוסכל. זוהי קרקע פורייה: כמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה חיה מתחת לקו העוני, שמוגדר כהכנסה של 58 דולר בחודש, והאבטלה שכיחה מאוד, בעיקר בקרב הצעירים, ביחד עם פערי ההכנסה.

הציפיות אחרי 1994 היו בשמיים, ובחמש שנות הדמוקרטיה הראשונות היה שינוי דרמטי, כאשר דמותו של מנדלה תמכה בתחושת האופטימיות, וההישגים שניתן היה להשיג בלא קושי מיוחד הושגו. אחרי כהונתו היחידה של מנדלה בא עשור של שגשוג כלכלי, בין היתר הודות למחזור העלייה במחירי הסחורות וחומרי הגלם, בשנות הנשיאות של תאבו אמבקי.

אך המשבר הפיננסי העולמי היכה קשות את דרום-אפריקה, עם מיתון בשנת 2009 שעלה למדינה במיליון מקומות עבודה. זה קרה ביחד עם כניסתו של הנשיא ג'ייקוב זומה ליוניון בילדינגס, מושב השלטון. השנים שחלו מאז התאפיינו בשערוריות, צמיחה כושלת וירידה באמינות של מפלגת השלטון, ANC.

"אנשים לא באמת יודעים לאן הדברים הולכים. כל מה שהם רואים זו הנהגה שמעשירה את עצמה על חשבון כל האחרים", אומר פרופסור ברני פיטיאנה, פעיל ותיק של המאבק נגד האפרטהייד שמכהן במועצת המנהלים של אוניברסיטת וויטס. "מה שאנחנו מוצאים בייחוד באוניברסיטאות הוא כעס כלפי מה שקורה במדינה".

הוא מאמין שהתסיסה, לפחות בחלקה, נובעת מכך שמבנים רבים מן העבר נשארו במקומם. "הריבוד של האוכלוסייה נשאר, וזה כנראה נכון ביסודו שהקורבנות של הריבוד הזה הם השחורים", לדבריו.

יש סבך של סיבות לקצב האיטי של הטרנספורמציה, ביניהם מצבו העגום של החינוך היסודי, הזמן שנדרש להשגת הניסיון והכישורים הנחוצים להיום בכירים בתחומים שונים, והמורשת החברתית שאומרת שההתקדמות של השחורים במגזר הפרטי נטולה במקרים רבים מסגרת של תמיכה.

אבל בעיני שחורים דרום-אפריקאים מתוסכלים רבים, הגורם הקריטי - אמיתי או דמיוני - הוא ההתנגדות בכמה מוסדות ועסקים שהיו מסורתית בשליטת לבנים.

סאקי מקוזומה, אחד מאנשי העסקים השחורים הבולטים במדינה, שפעילותו כסטודנט בימי האפרטהייד הביאה אותו לכלא המפורסם ברובן איילנד (שבו הוחזק גם מנדלה עשרות שנים), מאמין שיש "שינויים פנומנליים" במגזר התאגידי ביחס להיסטוריה של המדינה. אבל הוא מכיר בתסכולים ומזהיר שחוסר טיפול בטרנספורמציה יוביל ל"עוד תסיסה חברתית שיש לה פוטנציאל להחזיר את הגזענות לדרום-אפריקה".

"שלא כמו בני הדור שלי, לצעירים בימינו אין העוגן האידיאולוגי והמכ"ם שמאפשרים לעקור את גילויי הגזענות בלי להחליף אותם בהגמוניה שחורה מהסוג שמנדלה הזהיר אותנו מפניה", אומר מקוזומה, שהוא נשיא Business Leadership SA, התאחדות של עסקים גדולים.

הוא אומר שהלבנים צריכים להפגין שם מאמצים את השינויים, ו"לא רק מצייתים להם".

אבל הפתרונות אינם פשוטים, ומקוזומה מזהיר שלשינוי מבני אמיתי לוקח זמן לחלחל. "יש כאלה שמתייחסים לכך כאל פריטה על נבל כאשר רומא בוערת. זה יוצר קרקע פורייה לדמגוגים שמבטיחים שינוי מהיר ורדיקלי למרות התוצאות ההרסניות שיהיו לו", הוא אומר.

 המספרים של דרום אפריקה

 תמהיל אוכלוסיית דרום אפריקה