אלוהים חיים וממוזגים

בעיצומה של מלחמת האזרחים בלבנון, כאשר "השמאל" המוסלמי-דרוזי-אורתודוקסי (אפיון מגוחך כשלעצמו) התקרב להביס את "הימין" הנוצרי הקתולי, מנחם בגין התפלץ: "העולם הנוצרי", הוא אמר, "עומד מנגד כאשר אחיו ואחיותיו נטבחים" (פרפרזה, לא ציטוט).

"העולם הנוצרי" משך בכתפיו בתימהון. אכן, הישראלים איבדו כל קשר עם המציאות, וראש ממשלתם חי ביקום פרללי. איזה עולם ואיזה נוצרי. וכי המאה ה-20 לא הניבה את שתי מלחמות האזרחים האיומות ביותר של כל הזמנים בין נוצרים לנוצרים באירופה? לאחת קראו מלחמת העולם הראשונה, לשנייה קראו מלחמת העולם השנייה. וכי 50 מיליון נוצרים לא מתו בהן?

אחדות המיוסדת על אמונה דתית אינה נשמעת טוב באוזניים מערביות. בזמננו, דת נתפסת כעניין פרטי בהחלט. ג*ון קנדי יצא מגדרו להבטיח לבוחר האמריקאי, ב-1960, שהוא אינו עומד לכרות מנהרה מן הבית הלבן אל קריית הוותיקן.

קודמו של קנדי בנשיאות, דוואייט אייזנהאור, קרא לזיכרונותיו מימי מצביאותו במלחמת העולם השנייה Crusade in Europe, שאין ברירה אלא לתרגם "מסע צלב באירופה". ברור למדי שהוא לא התכוון לשחזר את המאה ה-11. השימוש ב-crusade באנגלית מביע מאבק נחוש וצודק, לא משימה כנסייתית.

בואך כפר חטין

אף על פי כן, היו צלילים דתיים במלחמת העולם השנייה. אחד המעמדים המונצחים והמרגשים ביותר של כל הזמנים הוסרט ב-1941, על סיפונה של אוניית מלחמה בריטית: הנשיא רוזוולט וראש הממשלה צ'רצ'יל, מוקפים בסגל הספינה ובכוהני דת, שרים את המנוני הכנסייה בתפילת יום א*, ובראשם "צעדו-נא בסך, חיילים נוצריים" (http://tinyurl.com/fdr-churchill-hymn).

זה לא יקרה בימינו. ג'ורג' בוש הבן ניסה ב-2001 לתאר את המאבק נגד הטרור האסלאמיסטי כ-crusade, ונאלץ לחזור בו במהירות. השימוש הזה, שהוא כאמור תמים לחלוטין בלשון האנגלית, נעשה קרדום לחפור בו בשביל ילדי בן לאדן. בעיניהם, כל הנוצרים הם "צלבנים", הממשיכים את מלחמות המאה ה-11 וה-12 בואך כפר חטין וצלאח א-דין.

סולידריות נוצרית מעולם לא היטיבה עם אחינו בני ישראל. אף על פי כן, אדיקות נוצרית מודרנית סללה את דרכנו לשוב אל הארץ ולנחול אותה. העניין הגואה בצדדים ההיסטוריים של המקרא, מן המאה ה-18 ואילך, הזין רומנטיקה פילושמית, בעיקר ממוצא אנגלו-אמריקאי. היא מצידה הזינה רגשות פרו-ציוניים, ומילאה תפקיד חשוב אם גם לא בלבדי בהצהרת בלפור, ולימים בהכרת ארצות הברית במדינה היהודית תיכף להולדתה (לצד אמברגו מיידי על אספקת נשק. האתיאיסטים הסובייטים סיפקו אותו).

שנים אחר כך, גל פרו-ישראלי אדיר עלה מן הפרובינציות המרוחקות של ארצות הברית בזכות הטפות פרו-ישראליות נלהבות בכנסיות אוונגליסטיות קטנות, בעיירות בנות-בלי-שם במערב התיכון ובדרום. דגל ישראלי הוא תושב קבוע בכנסיות האלה.

בעולם העסקים מישהו כבר היה קם ומציע מיזוג. תראו, יש כל-כך הרבה מטרות משותפות, אפשר לחסוך כוח אדם באמצעות תיאום והזנה הדדית, שלא לדבר על מו"פ. טוב, יש תרבויות תאגידיות שונות, לא מוכרחים לאחד את המטבחים. אבל אפילו משיחם היה יהודי, שציטט ללא הרף את הלל הזקן גם אם לא נתן לו קרדיט.

אכן, מותר לקורא לייחס את רעיון הרפורמציה הפרו-נוצרית של היהדות לעודף צריכה של סמי הזיה בנעוריי.

עשר הזרועות של דורגה

מה שמביא אותי אל שלמי תודה לשגריר ישראל בהודו, דניאל כרמון. הוא יוצא מגדרו לחבב את ישראל על הרוב ההינדואי בהודו ועל הממשלה הדתית-לאומנית השולטת בה. זה בהחלט חלק מהגדרת תפקידו. היחסים עם הודו הם בבת עינה של ישראל, נכס הכנסים, אבן יקרה, גם אם ממשלתה מתברכת בלוויות-חן של דמגוגיה, אנטי-אינטלקטואליזם, הסתה וקיטוב. (רגע, רגע, ממשלתה של מי?).

השגריר כרמון הפיץ, באמצעות חשבון הטוויטר הרשמי שלו, ברכות חמות להינדואים לרגל חג הדאסרה (Dussehra), שבו ההינדואים מציינים את ניצחון האלה דורגה (הידועה גם כ"פארוואטי", או "שאקטי", או "קאלי", או "דבי") על המנוולים ועל הרשעים. זה מאורע קרניבלי מאוד, שההינדו חוגגים ברצינות תיאולוגית מרשימה. בלב בית המקדש של דורגה במושבה הבנגאלית של דלהי מצאתי בשבוע שעבר הגרלה של מכוניות, דוכנים לממכר צמר גפן מתוק וזמרי פופ מקומיים; מאות הינדו עסקו בצילומי סלפיז עם צלם ענקי של האלה.

השגריר לא הסתפק בעצם הברכות, אלא צירף איקונין הינדואיים אל ציוצו: רפליקה של המעמד המיתולוגי, שבו האלה רבת הזרועות מביסה את השד מאהיסהאסורה, ואחד מעמיתיה בפנתיאון האלים, ראמה, מביס את מלך השאול עתיר הראשים ראוואנה. השגריר כרמון תיאר את דף המיתולוגיה הזה כ"ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך".

אם השגריר החליט לשבץ מיתולוגיה פגאנית בציוציו, אין הוא ראוי אלא להערצה. דיפלומטיה מחוכמת יכולה להפליג הרבה מעבר למחוזות הפורמליים. מוטב כמובן להיזהר שלא לחצות גבולות של טעם טוב, אבל אם האלה דורגה יכולה להצטרף אל מאבק השיור של ישראל, כל זרועותיה רצויות.

מה שמחזיר אותי אל הפתיחה: ישו כריסטוס משיחם והצורך בשלום תיאולוגי מלא עם הנצרות. וכי לא הגיעה השעה לעשות מה שעשו זקני ירושלים למלך הורדוס אגריפס? "אחינו אתה", הם אמרו לו, כאשר מירר בבכי בשורה "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי".

הסופר האמריקאי-יהודי שלום אש הוא כנראה בעל זכות היוצרים על מטבע הלשון "יהודו-נוצרי", Christian-Judeo, שנעשה חלק בלתי נפרד של האתוס האמריקאי. אמריקה, אומרים האדוקים בנוצריה, היא "ארץ יהודו-נוצרית". יום אחד ישראל תהיה זקוקה לכל קורטוב של תמיכה. אולי במקום לתבוע הכרה כמדינה יהודית, היא תתבע הכרה כמדינה "יהודו-נוצרית", אולי אפילו יהודו-נוצרית-הינדואית. איזו חומת ברזל זו תהיה.