כשהקוויאר של אנשי המאיון השתלט על הספורט

רבים מחברי וונטוורת נכנסו להלם כששמעו בשבוע שעבר כי יצטרכו לשלם 100 אלף ליש"ט על מנת לשמור על חברותם במועדון הגולף האנגלי העתיק. הם לא באמת היו צריכים להיות מופתעים: הדרישה הזאת מצדו של הבעלים הסיני החדש של המועדון מבטאת את המציאות המודרנית החדשה התקפה בספורט, אבל גם מעבר לו: המאיון העליון משתלט על כל הדברים עטורי התהילה.

***

הכסף הגדול החל להישפך אל הספורט האירופי רק בשנות ה-90, כשאיילי הטלוויזיה המסחרית רופרט מרדוק וסילביו ברלוסקוני גילו את כוח המשיכה של השידורים החיים. הכדורגל, שעד אז נחשב לספורט אלים ומלוכלך של מעמד הפועלים - הרוויח הכי הרבה מכך: האצטדיונים החלו להתמרק, מחירי הכרטיסים קפצו, ואפילו בעיירות פרובינציאליות הפך הלאונג' של המועדון המקומי לזירת המפגש המועדפת על אנשי עסקים. "בריגדת השרימפס-סנדביץ'", כונו האוהדים החדשים הללו בשנת 2000 על-ידי רוי קין, קפטן מנצ'סטר יונייטד, שהתלונן כי הקהל באולד טראפורד עסוק במהלך המשחק בליחוך יותר מאשר בעידוד.

כיום זו כבר יותר בריגדת הקוויאר-בליני. לאחר שהושלם בשנות ה-90 תהליך הג'נטריפיקציה של הספורט העולמי, אנחנו חוזים כעת בתהליך הפלוטוקרטיה שלו. זה לא קורה בגלל שהספורט הפך לעסק גדול: ריאל מדריד דיווחה בחודש שעבר על הכנסות שנתיות בסך 660.6 מיליון אירו - הגבוהות ביותר של קבוצת ספורט כלשהי בעולם, בכל הענפים - ועדיין כאלו שמציבות אותה בגבולות הגזרה הבינוניים בלבד בהשוואה לעסקי ענק אחרים מאירופה ומהעולם.

ולמרות שהספורט אינו עסק גדול - הוא עכשיו הפך לזירה בה עסקים גדולים נפגשים. הרי חברי המאיון אוהבים להתכנס יחדיו בנקודות היוקרה של הערים הגדולות, לאכול, לעשות קצת מינגלינג, קצת נטוורקינג. ומה יותר טוב מאצטדיון ספורט על מנת לשלב בין כל הדברים? לדוגמה - אם אתם רוצים לפגוש במועמד הצרפתי לנשיאות ניקולא סרקוזי - גשו אל אחד מסלוני ה-VIP במגרשה של פריז סן-ז'רמן. על מנת להיתקל בעשרות ממנהיגי הכלכלה הגלובלית, מומלץ להגיע אל מפגש הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, או אל האצטדיון בו נערכים המשחקים האולימפיים, או לאלו בהם מתקיימים משחקי המונדיאל.

אפילו מנהיגים שלא ממש מתים על ספורט חייבים להיות שם, כדי "לקשקש". האסטרטגיה הנוכחית של צרפת, למשל, היא להגיש הצעה לאירוחם של כל אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים - בין היתר כי היא רוצה נתח מהביזנס שנעשה בתוך האצטדיונים. פטפוטים על ספורט מסייעים לשבור את הקרח בין האליטות לבין עצמם, וגם בין האליטות לבין הכפופים להם. עד כדי כך שאפילו דייויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, חייב להעמיד פנים שהוא אוהד כדורגל - למרות שבקמפיין הבחירות האחרון שלו הוא "הצליח" לשכוח באיזו קבוצה הוא תומך - אסטון וילה או ווסטהאם.

האליטה בסין מתכנסת במגרשי הגולף, שם בכירי הממשל, בעלי "שיזוף גולף", מפגינים את עושרם בראוותנות. נובורישים סינים רבים מתגוררים במתחמי גולף, עד לרמה שמגרשי גולף רבים בכלל נבנים מתוך מטרה למכור בתי יוקרה, כותב דן וושברן בספרו "המשחק האסור: גולף והחלום הסיני". הוא מצטט מתוך שלט פרסומת לאחת מווילות הגולף הללו: "כשהיא מובילה את הריקוד של הפילוסופיה העסקית - וילה אחת יכולה לכבוש את העולם". ככה נראה העתיד של וונטוורת.

***

הפלוטוקרטיה של הספורט גורמת לרבים להתרגז. לפני משחק ליגת האלופות האחרון של ארסנל לבאיירן מינכן, האוהדים הגרמנים הפגינו נגד מחירי הכרטיסים, שאצל ה"תותחנים" הם היקרים ביותר בכדורגל העולמי (המנוי הכי זול למשחקי ארסנל עולה 1,014 ליש"ט) - גם בגלל שהמועדון קרוב לסיטי של לונדון.

מאחר והכדורגל עדיין מנסה "למכור" את נוסטלגיית מעמד הפועלים של פעם - מדובר על נושא רגיש. הרי המשחק לא יכול להפוך ללא שמץ של בושה לתענוג השמור אך ורק למאיון, נניח כמו תיירות היוקרה - כיוון שדבר כזה יגרום להתנגשות עם "ערכי המותג" שלו. לכן, לאחר המשחק הבטיח פפ גווארדיולה, מאמן באיירן שבעצמו נמצא על המסלול הבטוח להפוך למולטי-מיליונר, שבאיירן "'תדאג' למחירים טובים לאוהדי ארסנל שיגיעו למינכן". גם שחקני העבר גארי נוויל וראיין גיגס רצו להפגין מצג של דאגה לשורשי הכדורגל, כאשר איפשרו לפולשים הומלסים להתאכסן במהלך חודשי החורף הקרובים בבניין במנצ'סטר אותו הם מתעתדים להפוך לבית מלון יוקרתי.

זו אמנם הייתה מחווה נחמדה, אך היא לא יכולה להסתיר את מציאות המאיון החדשה: הרי אין סיכוי שכדורגלני עבר היו נוקטים בפעולה כזאת לפני 25 שנה. ובינתיים, המועדון של גווארדיולה מפוקח על-ידי אחד מהדירקטוריונים האמידים ביותר בגרמניה - הכולל בתוכו את המנכ"לים של דויטשה טלקום, אדידס ואאודי, וגם את המנכ"ל הקודם של פולקסוואגן מוכת סקנדל זיהום האוויר, שמחזיקה במקביל במועדון נוסף - וולפסבורג.

המאיון ואוהדי הכדורגל המסורתיים נמצאים כאן בקונפליקט ישיר, כיוון שספורט הוא סחורה בעלת היצע מוגבל. רק 60 אלף איש יכולים לצפות מהיציע בארסנל-באיירן, וכמות אפילו קטנה יותר יכולה להירשם לוונטוורת (מה שקורה שם עכשיו: את הגישה הכי אינטימית למסלולים והמתקנים הכי נחשבים מקבלים מי שמגישים את ההצעות הכספיות הכי גבוהות). אנשים עשירים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להשתתף בספורט שמתקיים במתקני צמרת, שם הם יכולים לפגוש בספורטאים ומאמנים נחשבים - או לכל הפחות לשמוע אותם נותנים "נאומים עסקיים", שגולת הכותרת שלהם היא בדרך כלל "אין דבר כזה 'אני' בקבוצה". מאמן מנצ'סטר יונייטד לשעבר, סר אלכס פרגוסון, הוא הדמות הכי מבוקשת בתעשייה המתפתחת הזאת, למרות שהצטברו מעט מאוד ראיות לכך שהוא מסוגל להעביר את גאונותו כמנג'ר למישהו אחר. בית הספר לעסקים בהרווארד, בו הוא מלמד כיום - מציע לסטודנטים אפשרות לשוחח באופן ישיר עם "פרגי" - משהו שמעט מאוד אוהדים של יונייטד מסוגלים כמובן לממן.

הכדורגל, אם כן, חוזר למקורות שלו מהמאה ה-19: משחק של המעמד העליון. אך יש דבר אחד בספורט אותו הכסף לא יכול לקנות: "גברים המסוגלים לשלוט על אימפריות", כתב הסופר הבריטי פי.ג'י וודהאוז על ענף הגולף - "מתקשים לשלוט על כדור לבן קטן שלא מייצר בעיות לאף אדם בעל מנת משכל מעט יותר גבוהה משל שעון קוקייה". במילים אחרות: הספורטאים הטובים ביותר ימשיכו להגיע ממעמדות נמוכים יותר, כיוון שכדי להפוך לממש טוב בספורט - אתה חייב לבלות את כל הילדות שלך בתרגול כמעט בלתי פוסק שלו, וחסר הסחות דעת בסגנון של שיעורי בית, חופשות או שיעורי כינור. כל מה שנותר לאנשי המאיון הוא לצפות מהצד.