השאלה לאיזו רמת שפלות יכולים לרדת הורים, קיבלה השבוע מענה בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, אשר פרס את סיפור חייה הטרגי של י', חיילת אשר לקחה את נפשה בכפה לאחר מסכת חיים אומללה ביותר, וגם לאחר מותה לא יכלה לנוח על משכבה בשלום.
י' נולדה בשנת 1990 ברוסיה, שם היא ואחיה ננטשו כפעוטות, הן על-ידי אביהם והן על-ידי אימם, והושארו לבדם בבית הרוס בתנאים של קור עז ורעב. השלטונות הרוסיים שללו את אפוטרופסותם של ההורים על הילדים, והם הועברו לבית יתומים, שגם שם חיו בתנאים קשים.
בשנת 1995 הובאו י' ואחיה לישראל במסגרת פרויקט "גשר", והושמו בפנימייה. 3 שנים מאוחר יותר עלה גם אביהם לארץ, אך הניסיונות ליצור קשר בינו לבין הילדים כשלו לחלוטין. הביקורים אצל האב, אלכוהוליסט וחסר בית, נערכו באווירה קשה מאוד, לוו באלימות ושיכרות של האב ואחותו, והביאו את י' לפתח סיוטים וחרדות מפני אביה.
בשנת 1999 הועברו י' ואחיה מהפנימייה ל-3 משפחות אומנות שונות, וגם כאן לא שפר עליה גורלה של י'. ההורים ששימשו כמשפחת אומנה בילו את מרבית זמנם בחו"ל, וי' שוב מצאה את עצמה נטושה ולא מטופלת. אין זה מפתיע שבשלב זה י' כבר פתחה הפרעות נפשיות קשות ואף איימה בהתאבדות.
ניסיונותיהן של הרשויות להביא לשיפור יחסה של משפחת האומנה לי' לא עלו יפה. אב משפחת האומנה, רב-חובל בעיסוקו, כמעט שלא נמצא בבית ממילא, והאם לא הייתה פנויה פיזית ורגשית עבור י'. היא לא שיתפה פעולה גם עם הדרכה הורית שהוצעה לה, ולבסוף לאחר שהמתח בבית הגיע לשיא, והאם אף האשימה את י' בגניבה מביתה, החליטו הרשויות להוציא את י' מבית האומנה ולהשיבה לפנימייה. עבור י' הייתה זאת סטירת לחי ממשית, והיא חוותה את המעבר, במידה רבה של צדק, כנטישה נוספת, של מי שהיו אמורים לשמש עבורה כהורים.
משפחת האומנה הגיבה בעלבון לביקורת שנמתחה על חוסר תפקודה, האשימה את י' בכפיות-טובה ואף התלבטה האם לאפשר לי' להגיע אליהם בשבתות ובחופשות מהפנימייה או לנתק עימה את הקשר בכלל. אמנם לבסוף המשפחה נאותה לארח את י' לעיתים, אך רק תמורת תשלום עבור כל ביקור, אותו גבו בקפידה ממשרד הרווחה. גם ביקורים אלה הסבו לי' סבל רב, והנזק הנפשי שנגרם לה המשיך להצטבר.
למרבה הצער, הכישלון המערכתי של המדינה בטיפול בי' המשיך גם בתקופת שירותה הצבאי. למרות מצבה האישי הקשה, י' לא הצליחה לקבל הכרה וסיוע כחיילת בודדת במשך חצי שנה, ולבסוף הידרדרה לגניבה כתוצאה מהמחסור הכספי הקשה ממנו סבלה. לאחר שנחשף פשעה, היא נואשה באופן סופי והתאבדה בירייה בבסיס.
כאשר הגיעו נציגי הצבא לאביה הביולוגי של י' כדי להודיע לו על מותה הטרגי, תגובתו היחידה הייתה, מה יצא לו מזה. מתברר כי בתוך זמן לא רב הוא הצליח לברר את התשובה לשאלה זאת, מאחר שגם הוא וגם משפחת האומנה תבעו את רשויות הצבא להכיר בהם כמשפחות שכולות ולקבל קצבה עקב מותה של י', הילדה שנטשו בצורה כל-כך אכזרית בחייה.
השופט הבכיר יעקב וגנר דחה את שתי התביעות, ולא חסך במילים קשות על התנהלותם של שני התובעים, האב הביולוגי ומשפחת האומנה.
לגבי משפחת האומנה, נקבע כי אינה עומדת בקריטריונים לזכאות לתגמולים, המכירים רק במי שטיפל במסירות במנוח שלא בתמורה, וכאן לא זאת בלבד שלא הייתה מסירות, בהחלט נדרשה תמורה כספית דקדקנית.
לגבי האב הביולוגי, השופט קבע כי אין זה מתקבל על הדעת להכיר במי שהתנכר, זנח ונטש את בתו מינקותה ועד מותה. בשום שלב של חייה לא ניסה האב הביולוגי לקבל בחזרה את המעמד שנשלל ממנו עוד ברוסיה כהורה של י', לא פגש בי' מאז מלאו לה 12 שנים, ואף לא היה מסוגל לזהות את פניה כאשר הוצגו בפניו תמונות שלה בדיון בבית המשפט. האב "האבל" אף לא טרח להגיע ללוויה, לשבעה או לאזכרה של י' לאחר מותה.
בית המשפט מתייחס רק לנושאים המונחים בפניו, במקרה זה שאלת התגמולים עבור משפחה שכולה, ולכן אין מענה בפסק הדין לשאלות הקשות באמת: כיצד הושמה י' בחיי הגיהנום של משפחת אומנה בלתי כשירה בכל המובנים, מה עשתה בכל אותה תקופה הקרן לטיפול בחסויים שהייתה מופקדת על שלומה מטעם המדינה, והכיצד לא קיבלה טיפול הולם גם בצבא?
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
