אדי הגז עלו להם לראש

בתקופת הדמדומים של ממשלת ברק, אי שם בשנת 2000, כשמפלגה אחר מפלגה נטשה והקואליציה החלה לקרוס, נותר ראש הממשלה דאז עם 14 משרדים ללא שרים. ערב אחד התקשר לברק מי שהתקשר, ורגע לפני שהתחיל לדבר, שאל אותו אם הוא לבד. רק אני ועוד 14 שרים, השיב ברק. אם הכל יעבוד כמתוכנן - נבדקת עוד אפשרות אחת אך סיכויה קלושים - מצבו של נתניהו יזכיר את זה של ברק בשבועות הקרובים. כאילו שהתקופה לא מספיק מאתגרת מבחינה מדינית, ביטחונית, בינלאומית וכלכלית ומחייבת ראש ממשלה במשרה מלאה, יתווסף בקרוב לראש הממשלה, שר התקשורת, שר החוץ והשר לפיתוח אזורי, גם התואר שר הכלכלה. כי מי צריך דמוקרטיה כשאפשר מונרכיה.

לו הדבר היה תלוי בנתניהו הוא ודאי היה מחזיק במשרד הכלכלה מעתה ועד סוף הקדנציה, מפטר את המנכ"ל כפי שעשה בשאר משרדיו ומושיב על כסאו את אחד ממלחכי פנכתו. לדאבונו, על רקע העתירה שהגישה נגדו יש עתיד - על כך בהמשך - הוא לא יוכל לכהן יותר מדי זמן בתפקיד. מה שבטוח, נתניהו יחזיק במשרד עד שיחתום על סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים ובכך יעקוף את הממונה ואת החלטתו להגביל את מונופול הגז במסגרת ציר עוקף דיויד גילה, הרי לזה נועד כל התרגיל. אחרי שתסתיים המשימה הזו הוא ודאי ידאג לתקן את החוק כך שיאפשר לו להחזיק בכל המשרדים במסגרת ציר עוקף בג"ץ. מונרכיה כבר אמרנו?

ביום רביעי שעבר נפגשו נתניהו ודרעי כדי לדון באפשרויות העומדות לפתחם על רקע סירובו המתמשך של שר הכלכלה לחתום על המתווה ולשחרר את השסתום שמנע עד כה את הוצאת הגז מהאדמה. כמוצא אחרון סוכם שדרעי יעזוב את משרדו בתמורה לחבילת פיצויים מפנקת. להחלטה קדמו לא מעט ניסיונות למציאת פתרונות יצירתיים לפלונטר שימנעו מדרעי לוותר על המשרד.

בהתחלה פנו ללפיד. יו"ר יש עתיד, שהיה שר האוצר בעת גיבוש המתווה, וכמי שמתגאה בכך שהוא מונע משיקולים ענייניים ולא משמש אופוזיציה אוטומטית לממשלה, היה פתוח להצעות. בתמורה לתמיכה בסעיף 52 שמעביר את הסמכויות מדרעי לממשלה, ביקש לפיד לגזור את הקופון שלו - שתיזקף לזכותו הפחתת מחיר הגז. בקואליציה הסכימו, אלא שבינתיים נפגש שר האנרגיה שטייניץ עם נציגי נובל אנרג'י ונעל את המחיר. כשלפיד שמע הוא אמר 'יאללה ביי' ועשה אחורה פנה.

ניסיון נוסף נעשה ליצור ציר עוקף חתימת דרעי באמצעות תמיכה של הח"כים הערביים. יו"ר הקואליציה לשעבר, השועל-זאב אלקין, פוליטיקאי מוכשר ומשופשף שרקם הסכם או שניים בעבר, ניסה להגיע להבנות עם חברי הרשימה המשותפת. במקביל ניהלו דרעי ונתניהו (שהתקרבו מאוד באחרונה) מגעים ישירים עם אחמד טיבי (כן, אותו נתניהו שהתריע שהערבים נוהרים לקלפיות). מה לא עושים כדי לגייס רוב בכנסת לתמיכה בסעיף 52. הרי כולה דרושים לקואליציה שני ח"כים שיזוזו על לוח השחמט והכל היה בא על מקומו בשלום. לא משהו שלשכת ראש ממשלה לא אמורה לדעת לעשות. באיזשהו שלב עלה הרעיון בסביבת נתניהו להבטיח לערבים מיליארד שקל, מבלי לקיים את ההבטחה. נו, מה הבעיה, זו לא תהיה ההבטחה הראשונה שנתניהו לא יקיים, אלא שאז טיבי העלה את סף הדרישות וביקש מראש הממשלה התחייבות להכשיר את כל המבנים הלא חוקיים במגזר הערבי. במושגים של המגזר לא מדובר בסגירת מרפסות, אלא בסדר גודל של סגירת בניינים. בשלב הזה נתניהו הבין שאם אי פעם יתברר שהוא נתן כזו הבטחה, גם אם לא קוימה, הסיכוי שלו להיבחר שוב בליכוד זהה לסיכוי ששרה ושקד ירקדו יחד בבקיני בכנסת. הדיל נגנז.

הניסיון הכמעט אחרון למצוא פתרון היה עם כחלון. דרעי בעצמו ביקש ממנו להתפטר במסגרת החוק הנורווגי, יחד עם חיים כץ מהליכוד. לו השניים, שהצהירו שלא יצביעו בכנסת על העברת הסמכויות לממשלה, היו מתפטרים מהכנסת ומפנים את מקומם לבאים אחריהם ברשימה - אכרם חסון ואמיר אוחנה, בהתאמה - לקואליציה היה רוב והסאגה היתה מגיעה לסיומה. אלא ששר האוצר לא מתכוון להתפטר לפני אישור התקציב וגם הרעיון הזה ירד מהפרק.

כששב מברלין בשישי שעבר בבוקר, נפגש נתניהו עם שר הכלכלה במעון בבלפור. שם, בפאטיו סוכם על עזיבתו של דרעי, עם כוכבית בצד שיעשה עוד ניסיון אחרון למצוא חלופה שתשאיר את שר הכלכלה במשרד. את הסיכום עדיין לא העלו על הכתב.

במערכת הפוליטית קורעים את דרעי. אומרים שהוא כבר לא האריה השואג שהכרנו, שהוא איבד את זה, שהוא בורח מאחריות, משווים אותו למאבטח בקניון שברגע שנתקל במחבל מבקש שיחליפו אותו במשמרת. אולי ההשוואה במקומה. ברגע האמת מכלוף הגאה קיפל את הזנב, וכמו אריה אמיתי הישיר מבט אל טרף מתווה הגז, ירד אל גובה השיחים ובשקט בשקט זחל על ארבע - אלא שבמקום להסתער קדימה הוא נסוג לאחור.

מצד שני, עכשיו כולם גיבורים. כשדרעי ביקש להעביר למישהו אחר את סמכות החתימה על המתווה לא נמצא אף שר שיפגין אומץ לב ויסכים לקחת על עצמו את התיק. אפילו מקבלת הסמכויות של שר האוצר כחלון (שנמצא בניגוד עניינים ובאחריותו המיסוי והפיקוח על המחירים) כולם בורחים. האמיצה היחידה שמוכנה לקחת את זה על עצמה היא שרת המשפטים איילת שקד, אבל במקרה הזה נתניהו הוא זה שמתנגד. הדם הרע, הכעס העצום והתיאוב של נתניהו לשקד, יוצרים פלונטר חדש ומונעים את העברת הסמכויות מכחלון וכרגע אין מי שיפקח על המחירים והסיפור עדיין תקוע.

בין ראש הממשלה לשרת המשפטים שלו אין אפילו קשר עין. בישיבות הממשלה הוא לא מביט לעברה, בלשכתו היא לא דרכה מאז נבחרה לכנסת, על ביקור ברדיוס של 40 ק"מ מהבית ברחוב בלפור 3 אין בכלל מה לדבר, גם לא על טיסות במטוסו, ועל כל זה מנצחת גברת אחת שלא תיתן לזה להשתנות.

מה באמת עמד מאחורי ההחלטה של דרעי לפרוש כנראה שלא נדע. נדמה שמשהו חסר כאן בסיפור, או לא מסתדר. הספקולציות רבות. אחת הסברות היא שחוקי השבת שנפלו על שולחנו של דרעי כל שני וחמישי גרמו לו לרצות להשאיר את הכל מאחוריו כדי לא להסתבך עם מצביעיו הפוטנציאליים. בסביבתו מבטלים את הטיעון. לדבריהם, גם במשרד הפנים הוא נדרש לסוגיות דומות, מה גם שבסופו של דבר הוא היה מקבל את החלטת ביהמ"ש ולא היה נדרש לקבל את ההחלטה על השבת בעצמו. מה שבטוח הוא שלסוגיית הגז יש משקל מכריע בהחלטה.

דרעי היה מעדיף להחזיר את הגלגל לאחור. גם אם כאב הראש מאדי הגז יתפוגג, הוא יקרין על כל הקדנציה שלו. בדיעבד, לו היה בקיא יותר בפרטי הסכם הגז כשהתבקש לחתום עליו לראשונה, והיה מבין שיש כמעט קונצנזוס סביב נחיצותו, הוא לא היה מסרב. אבל אחרי שעמד על רגליו האחוריות, התבצר והתחפר בהצהרות של עצמו שלא יחתום, הוא כבר לא יכול היה להתקפל. לא משנה כמה תקציבים אריה מכלוף דרעי היה מרעיף על השקופים, כל מה שהיה נזכר לו מהקדנציה הזו זה הזגזוג.

כשדרעי חזר לחיים הפוליטיים הוא חשב שזה יהיה התיקון שלו. הוא רצה להיפטר מתדמית האסיר המשוחרר ולנקות את עצמו. הוא לא חשב שהמשימה הבאה שלו תהיה להתנער מתדמית הפחדן שעלולה לדבוק בו.

יו"ר ש"ס לא מתכוון להתפשר על תיק ששוויו פחות ממשרד הכלכלה, ובמקביל הוא דורש שדרוג משמעותי של משרד הנגב והגליל שבו ימשיך להחזיק. הוא רוצה עוד תקנים, תוספת כוח אדם וסמכויות. וכשהימים הם ימי ערב אישור תקציב המדינה בממשלת 61, דרעי יכול להציג עוד ועוד דרישות. יתנו תקציבים - יקבלו את האצבעות של דרעי וש"ס בתקציב.

נגב-גליל הוא כמו משרד הפנים של לפני 30 שנה. הוא עתיר תקציבים (ועכשיו יתווספו לו עוד 300 מיליון שקל במסגרת חבילת הפיצוי) אבל ההגדרה שלו מגבילה את חלוקתם. רשויות וערים כמו קרית מלאכי, גדרה או אשקלון, שזקוקות לתוספות תקציביות, לא נמצאות גיאוגרפית בתחומו. הגירסה המשודרגת של נגב-גליל שנבנית כרגע עבור דרעי, תקרא "המשרד לענייני הנגב, הגליל והפריפריה החברתית". במשרד שכרו את שירותיו של אבי דגני מגיאוקרטוגרפיה, שבנה עבורם את המחקר שבעקבותיו דורש דרעי להכפיף אליו עוד 12 רשויות ו-210 שכונות בכל הארץ. כך למשל חולון, עיר חזקה במרכז, שלא עומדת בשום קריטריון של נגב-גליל, אבל שכונת ג'סי כהן שלה משוועת לטיפול, תיכלל בתחום אחריותו של המשרד, שישקם את הפריפריה הגאוגרפית והחברתית. זה יהיה המסר של דרעי לשקופים. הוא יהיה הסנטה קלאוס של הפריפריה.

אם דרעי יקבל כל מה שהוא רוצה הוא יצא מנצח. לא רק שלא התכופף, הוא עוד מקבל צ'ופרים, גם עומד בהבטחת הבחירות ודואג לשכבות החלשות וגם מעובה בתקציבים שאל דאגה, יחלחלו בדרך זו או אחרת אל מעוזי ש"ס בפריפריה.

ענייני הנגב והגליל ייסגרו ככל הנראה בקרוב. בשלב השני, יקבל דרעי לידיו משרד נוסף. גישושים וחילופי מסרים כבר מתקיימים עם שר אחר שאולי יחליף עם דרעי משרדים. בניגוד לשמועות, לא מדובר בסילבן שלום. מצד שני, דרעי לא ממהר לשים את הדרישות שלו על השולחן. חוק ידוע במערכת הפוליטית הוא שככל שתיתן לנתניהו להתבשל עם הצעה נגדית, היא תמיד תהיה גבוהה יותר מזו שאתה תבקש.

היזהרו בלשונכם

טקסי חילופי שרים עם כינונה של ממשלה חדשה מהווים בדרך כלל הזדמנות פז לשר הטרי לומר כמה מילים לא מחייבות ולשאת הצהרות פומפוזיות, ולשר היוצא לעוף על עצמו ולספר לאילו נעליים גדולות ייכנס מחליפו.

משתתפיהם של שני טקסים לפחות בתחילת הקדנציה גילו, ואולי עוד יגלו בקרוב, שלדברים שאמרו במעמד החגיגי הזה יש משמעות הרבה יותר גדולה ומחייבת ממה שחשבו. ספק אם שר הבריאות נתניהו, הבין שהוא יורה לעצמו ברגל כשבטקס שובו של ליצמן למשרד הבריאות השתפך ואמר "זה נכון שהמעמד הרשמי הוא סגן שר, ולמעשה אתה היית שר הבריאות וכך אני מצפה שיהיה גם הפעם". צמד היועצים המשפטיים החרוץ של יש עתיד, עו"הד רונן אביאני וגיא בוסי, עטו על האמירה כמוצאי שלל רב וביקשו לצרפה כראיה למעמדו של ליצמן בעתירתם לבג"ץ. בדיון הזכירו השופטים את האמירה יותר מפעם אחת והיא אף קיבלה ביטוי בפסק הדין, ומשם הדרך למינוי של ליצמן לשר בריאות היתה קצרה. אלמלא הציטוט הזה ייתכן והעתירה היתה נדחית.

לפני כמה שבועות הגישו אביאני ובוסי עתירת המשך, וב-10 בנובמבר בג"ץ יכריע אם הם יזכו בכל הקופה. גם את דבריה של סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, בטקס כניסתה לתפקיד ביקשו עורכי הדין הנמרצים להביא בפני השופטים וייתכן שגם הכיסא שלה בסכנה. "אני רואה את עצמי כשרת החוץ בפועל, ואיני אומרת זאת מתוך מגלומניה אלא מתוך צניעות וחרדת קודש תוך הבנת גודל האחריות", אמרה. דבריה של שרת החוץ בפועל יונחו בפני הרכב השופטים בבואם להכריע בסוגיה, בדיוק כפי שדבריו של שר הבריאות נתניהו עמדו בפניהם בבואם להכריע האם הוא יוכל להמשיך לשמש במקביל לראשות הממשלה גם שר החוץ, התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי. העתירה צפויה לנדנד גם את כסאו של סגן השר לשיתוף פעולה אזורי איוב קרא. אם כך, לא ירחק היום שהוא יחוש ברע ויאושפז בשנית.

ב-10 בנובמבר יתברר חלקה השני של עתירת יש עתיד. אם בג"ץ יקבע שנתניהו לא יכול לעמוד בראש המשרדים והוא יצטרך למנות שלושה שרים: שר חוץ, שר תקשורת ושר לשיתוף פעולה אזורי, תפתח עליו מתקפה דו צדדית כשלא ברור מה הוא יעדיף, לריב עם שרי הליכוד על התפקידים, או להילחם עם השותפות בקואליציה שלא יסכימו לשנות את המפתח הקואליציוני ולהגדיל את מספר שרי מפלגת השלטון ללא תוספת שרים גם אצלן.

אם נתניהו ימשיך להחזיק גם בתיק הכלכלה, לא מן הנמנע שאביאני ובוסי ירוצו לתקן את העתירה ולכלול בה גם את משרד הכלכלה.