סדרת החינוך שחנקה את חח"י

1. שתי הערות חשובות קיבלנו על הטור הקודם, שעסק ברפורמה, למעשה דמוי-רפורמה, במערכת הבנקאית - רפורמה שאמורה להיטיב עם החלשים, עם העסקים הקטנים והבינוניים, אבל עלולה לעשות בדיוק ההיפך:

ח"כ אלי כהן (כולנו), יו"ר ועדת הרפורמות בכנסת, חזר והדגיש בפנינו את עמדתו בנוגע לסעיף בחוק העוסק בהסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, שקבע תקרה של 20% בשיעור הריביות ללווים. כהן חושב שזו "שערורייה" ו"מחטף" ומשוכנע שהסעיף לא יעבור את שלבי החקיקה הבאים. כזכור, המצב כיום הוא שבבנקים אין תקרת ריבית ובגופים החוץ-בנקאים התקרה עומדת על פי 2.25 מהריבית הממוצעת הניתנת על ידי הבנקים, כלומר בסביבות 10% (נכון לסביבת הריבית הנוכחית). הסעיף שנכנס לחוק נותן רישיון לגבות ריבית של 20% ויותר (!) וכרגיל במקומותינו, כשיש תקרה, יש נטייה להתיישר לפיה, במיוחד כשמדובר באנשים חלשים, אותם צרכני אשראי של 30, 40 ו-50 אלף שקל, הלוקחים הלוואות לכל מטרה. למעשה, החוק יאפשר לחגוג עליהם בריביות נשך. אם הסעיף הזה המתיר לגבות ריביות בשיעור מרבי של 20% יעבור, אפשר לשכוח לחלוטין מכל הסיסמאות על רפורמה ועל עזרה חלשים.

הצעת החוק, כזכור, מבוססת על המלצות הצוות לבחינת הגברת התחרותיות במערכת הבנקאית ("ועדת שטרום"), ואנחנו תוהים מי דחף את הסעיף השערורייתי הזה, מי הלוביסט שתרם את חלקו ומי שתק ולעלע בלשונו סיסמאות על תחרות (כולם מסכימים על כך שבנק ישראל והאוצר היו אלה שדחפו את הסעיף אך לא ברור מי עמד בראש). כולנו כבר מבינים: רפורמות אינן נבנות על סיסמאות של "תחרות", הן נבנות על הפרטים הקטנים, וסעיף קטנטן כזה הוא אחד הפרטים הקטנים שצריך להעיף.

את ההערה השנייה קיבלנו דווקא מאיש עסקים שבקי בסקטור הפיננסים. הוא העדיף להישאר בעילום שם, בנימוק שאנחנו שומעים שוב ושוב מאנשי מקצוע שנחרדים מהשיח התקשורתי-כלכלי. "אין כיום דיון לגופו של עניין, הכול אישי ואין נכונות לשמוע", הוא אומר מה שגם רבים אחרים אומרים.

"ועדת בכר הייתה טובה למערכת הפיננסית", אומר אותו בכיר, "אך גרמה נזק לאזרחים ולכלכלת ישראל - דמי ניהול גבוהים והבעיה שלא ציינת, צמצום ההשקעות במשק. כספי החיסכון הפנסיוני יצאו לחו"ל, להסדרי חוב וכו'. יש אפשרות לתיקון התקלה ע"י הקמה של קרן פנסיה ממלכתית שתיתן מענה לשכר הממוצע במשק ותשקיע את הכספים בצמיחת המשק. יש גם הצעת חוק כזו שנעצרה על ידי הממשלה. לצערי, קובעי המדיניות בישראל אינם מאמינים בפתרונות המבוצעים על ידי גופים ממשלתיים ולכן הפתרון אינו מתקדם.

"לגבי הרפורמה הנוכחית במערכת הבנקאית: כולם מסכימים על הבעיה הקיימת. אבל דרור שטרום ועמיתיו מכירים רק פתרון אחד לכל בעיה - תחרות. יש מספיק הוכחות בעולם ובארץ שאין אפשרות ליצור תחרות אמיתית לטובת הצרכנים (בעיקר החלשים) בשווקים כאלה. גם המטרה של הוועדה אינה ברורה - תחרות. לא אומרים 'הגדלת זמינות אשראי לשכבות חלשות ולעסקים קטנים'. הכלי הפך למטרה ואילו המטרה לא הוגדרה אף פעם. ברגע שאין מטרה, כל פתרון הוא אפשרי (כמו שאמר השפן ב'עליסה בארץ הפלאות', 'אם אינך יודעת לאן את רוצה להגיע, כל דרך תיקח אותך לשם').

"יש פתרונות אחרים, הרבה יותר טובים: בנק הדואר החברתי - יש תוכנית שנעשתה לפני כמה שנים, אושרה על ידי הממשלה ומאז תקועה. למה? כי יש התנגדות לכל פתרון שהוא ממשלתי, ובכלל רוצים להפריט את בנק הדואר... הקרנות לעסקים קטנים ובינוניים, בערבות המדינה. ובכלל, בשעה שמדינת ישראל עומדת בפני האטה בצמיחה ומשבר כלכלי, הגרוע ביותר שחוותה מאז 2003, אנו מתעסקים בדברים שתרומתם לצמיחה ולכלכלה אינם ברורים כלל וכלל במקום לעסוק בחזרה לתוואי צמיחה".

2. וזה מוביל אותנו לדיון נוסף שאיש אינו רוצה לנהל באמת וגם בו הפתרון המוצע הוא מילת הקסם "תחרות". מדובר, כמובן, בשוק החשמל ובחברת החשמל. לפני יותר משנה הקדשנו את הטור הזה לבעיות במשק החשמל ("לא רואים את האור", "גלובס", 3.7.2014) ותיארנו בפרוטרוט את גלגוליה של אותה "אין-רפורמה" נצחית בחברת החשמל, שמבקר המדינה התייחס אליה השבוע בספר עב-קרס. זו אותה אין-רפורמה שלמעשה דוחפת את החברה לפשיטת רגל. תיארנו איך חבורה של רגולטורים, רודפי אגו וכבוד, ובעיקר חדורי מוטיבציה לריב זה עם זה, אינם מסוגלים להוציא לפועל רפורמה זה שנים. כמובן, ועד העובדים תרם את חלקו למצב, אבל בשנים האחרונות התפיסה היא אחרת, אף שאיש מהרגולטורים לא יאמר זאת בריש גלי אלא רק בחדרי חדרים: לא צריך למעשה רפורמה, הם אומרים, אנחנו נעביר את החברה סדרת חינוך, נייצר תחרות, נשניא אותה על הציבור, ואז נגרום לה להרים ידיים. הם רק שכחו להגיד לציבור שסדרת החינוך תוביל את החברה לפשיטת רגל וחובותיה ימומנו בסופו של דבר על ידי... הציבור.

קצת רקע: חברת החשמל היא כמובן מונופול בתחומה. היא מייצרת, מוליכה, מחלקת ומספקת את רוב צריכת החשמל במדינה. היא חברה בעלת תודעת שירות גבוהה מאוד (למרות כל מה שנאמר, זו אחת החברות עם השירות הטוב ביותר בישראל), עם אמינות אספקה גבוהה ביותר אבל עם בעיות קשות אחרות: עודפי כוח אדם, הוצאות על רכש שעל פניו בחלקו נראה מיותר או יקר, וכמובן הבעיה הכי גדולה - חובות גדולים ויקרים שאוכלים מדי שנה את כל הרווח (ראו טבלה). מעל כל זה, יש לנו ממשלה, על הרגולטורים שלה, שהחליטה כאמור "לחנך" או "לייבש" את החברה והחליטה על תעריפיה, בניסיון לחנך את ועד העובדים הסורר שלה.

כחלק מאותו חינוך, המונופול של חברת החשמל נמצא בשנים האחרונות תחת התקפה: ממשלת ישראל החליטה לעודד את התחרות במשק החשמל בתוך הגדלת כושר ייצור החשמל על ידי יצרני חשמל פרטיים וקבעה יעד של כ-20% מכושר הייצור בישראל עד 2020. תתפלאו, בזה דווקא ממשלת ישראל עמדה יפה מאוד. כבר כיום כ-20% מכושר ייצור החשמל מיוצר על ידי יזמים פרטיים כמו דוראד ואו.פי.סי של עידן עופר. במסגרת סדרת החינוך, העניקה המדינה ליצרני החשמל הפרטיים הגנות שונות: חברת החשמל חייבת לרכוש מהם חשמל לפי תעריפים ותקנות שנקבעים על ידי הרגולטור; לחבר אותם לרשת החלוקה וההולכה שלה; לספק להם שירותי תשתית כדי שיוכלו לספק חשמל בעצמם לצרכנים; לתת שירותי גיבוי לאספקת חשמל וגם אם יש איזשהו כוח עליון (מלחמה וטרור) שפוגע חלילה וחס במתקן הייצור של יצרני החשמל הפרטיים, חברת החשמל היא שתשלם את החוב (מקור המימון) על מתקן החשמל של היצרן הפרטי בתקופת האירוע. כלומר, יצרן חשמל פרטי נראה כמו הזדמנות לעשיית כסף קל ויופי של תשואות על ההון. בהמשך נראה עד כמה זה כסף קל.

כל מי שלומד חשבונאות או כלכלה יודע זאת היטב: כשאתה גורם לחברה לאבד חלק מהכנסותיה, כשאתה לא מצליח במקביל לצמצם את הוצאותיה, כשאתה גורר חובות לא קטנים, יש בעיה: אי-אפשר להמשיך להרוויח ואי-אפשר לשרת את החובות (וחובות הרי צריך לשרת), בשעה שהחברה מפסידה כל הזמן ועובדת, במקרה הטוב, רק בשביל הוצאות המימון שלה. חברה שיש לה מדי שנה הוצאות מימון של כ-2-3 מיליארד שקל, שלא מצליחה להרוויח, שבעל הבית שלה לא מצליח להעביר שום החלטה הגיונית והאופק התחרותי שלה רק הולך ומחמיר- זו חברה שצועדת בבטחה לעבר חדלות פירעון. אלא שבמקרה של חברת החשמל, מדינת ישראל לא תוכל להשלים עם חדלות פירעון בגלל ההשלכות על דירוג האשראי שלה, וכרגיל, מי שישלם את המחיר של סדרת החינוך של הרגולטורים זה לא החברה עצמה, גם לא הוועד המושמץ או איש מבין כל הרגולטורים שרוקדים היום על דמה של החברה. הציבור הוא שיישא בנטל.

3. מנכ"ל חברת החשמל החדש, עופר בלוך, גילה השבוע איך זה להיות השעיר לעזאזל הלאומי ואיך סדרת החינוך הזאת עובדת גם מבחינה תקשורתית. בעיצומה של סערת הניתוקים התייצב בלוך מול מצלמות ערוץ 2 לטקס זובור פומבי. "אז מה, מיקו צרפתי עשה לך בית ספר?" סנט בו מגיש צעיר בטון לעגני, "האם לא חשבת להסיק מסקנות אישיות נוכח המחדל חסר התקדים?". בלוך, שנראה כמי שלא עצם עין לפחות יומיים, ספג בשקט את היריקות והתנצל שוב ושוב בפני עשרות אלפי הלקוחות המנותקים. הם ישבו השבוע בחשיכה בגלל גרירת רגליים מטופשת ולא מוצדקת של הוועד, בגלל מזג אוויר שהשתגע ובגלל רשויות מקומיות רשלניות שלא גזמו בזמן את העצים.

חברה מוזרה חברת החשמל. מצד אחד, היא עומדת בראש רשימת החברות השנואות על הציבור ומצד אחר היא עומדת בראש רשימת החברות המבוקשות במשק, שכל אחד היה רוצה לעבוד בהן. רמת השירות של חברת החשמל מדורגת במקומות הראשונים בסקרי שביעות רצון, אבל התדמית של עובדי חברת החשמל מדורגת תמיד במקומות האחרונים.

ישנם בישראל מומחים ספורים למשקי חשמל המקובלים על כל הצדדים. השם הבולט בשנים האחרונות הוא פרופ' אשר טישלר מהמכללה למינהל. בראיון לרינו צרור בגלי צה"ל, אמר השבוע טישלר את הדברים הבאים: "החשמל בישראל זול יחסית לעולם. החשמל בישראל אמין יחסית לעולם. מאוד אמין יחסית לעולם. החלק הזה מתבצע במקצועיות יוצאת מהכלל. יש תקלות, אבל זה משום שאם תלך על אפס תקלות זה יעלה הרבה יותר". לגבי אירועי השבוע והשאלה מי אשם במחדל החשמל, אמר טישלר: "אני חושב שוועד העובדים, שאני מאוד מכבד ומעריך אותו, לקח החלטה שגויה לגבי השביתה האיטלקית (אבל) עיקר הבעיה היא ברגולציה של ממשלת ישראל על חברת החשמל. מאשימים את חברת החשמל, מאשימים את ועד העובדים, את כולם מאשימים, חוץ מאת בעל הבית. הפיקוח על חברת החשמל הוא שערורייתי. חברת החשמל הלכה לאיבוד בין כל הרגולטורים".

טישלר טוען שדירקטוריון החברה היה צריך להרים קול זעקה נוכח מצבה המידרדר. "מי זה הנהלת חברת חשמל? זה אנשים שקבעה ממשלת ישראל, הם לא ווקאליים מספיק. הם צריכים לשמור על חברת החשמל. הם צריכים להקים אוהל מול משרד התשתיות".

מעניין אם בלוך, שנכנס לתפקיד לפני קצת יותר מארבעה חודשים, כבר מבין לאיזה ברוך הוא הכניס את עצמו. כמנכ"ל של חברה עסקית מוטל עליו לייצר רווחים. כמנכ"ל של מונופול ממשלתי, שהוא ספק שירות חיוני, אין לו יכולת השפעה על ההכנסות (כי רשות החשמל קובעת את התעריף), נאסר עליו לפתח פעילויות ומקורות רווח חדשים (כי זה יפריע לכניסת מתחרים), הוא אינו רשאי לנהל את החברה ללא הסכמת הוועד (כי זה מה שקובע ההסכם הקיבוצי), יש לו דירקטוריון לעומתי שאינו נותן גיבוי להנהלה בעימותים מול העובדים וחבריו אינם מנסים בכלל להבין מהם צורכי החברה האמיתיים. מוטלת עליו אחריות פלילית בגין זיהומי אוויר ואחריות ציבורית לספק חשמל לכל חלקי הארץ 24/7 ללא התחשבות בשיקולים כלכליים.

במשחק הזה הנהלת חברת החשמל היא גוף נכה ומשותק. האוצר ורשות החשמל ויתר הרגולטורים הם הפירומנים. הם משחקים באש כשהם חונקים את חברת החשמל, מקפיאים תוספות תקנים, מצמצמים הכנסות ומכבידים את עול הרגולציה בכל מקום שאפשר כדי לשבור את ועד העובדים. מבחינת האוצר ורשות החשמל, ככל שמצב החברה יורע - כך טוב יותר. הפסקות חשמל רבות יותר ורמת השירות מידרדרת? מצוין. זה יוביל לעוד לחץ ציבורי, עוד תחמושת לקמפיין ההסתה נגד העובדים. ההתנהלות הזאת מזכירה את האופן שבו ייבשו את שירותי הכבאות בישראל לפני השריפה הגדולה בכרמל. המטרה, שמקדשת את האמצעים, היא להוריד את הוועד לברכיים ולהכתיב לו רפורמה מיטבית, שתבטיח מקסימום תחרות במינימום פיצוי לעובדים.

בכל המשחק הזה יש רק שחקן אחד שגם מודאג ממצבה של החברה וגם מנסה לעשות משהו בקשר לזה. ועד העובדים. זה אולי נשמע לכם לא הגיוני, מנוגד לאינטואיציה או למה שהורגלתם לחשוב, אבל הוועד ממלא את תפקיד המבוגר האחראי. נכון, לפעמים, גם למיקו צרפתי קופצים הפיוזים (כמו למשל בדיון בכנסת לפני כמה שבועות) ואז החברים באוצר וברשות החשמל יכולים לחייך ולטפוח לעצמם על השכם.

לחגיגה הגדולה הצטרף השבוע בעיתוי מושלם גם מבקר המדינה. הדוח שפרסם על חברת החשמל היה מיותר לחלוטין. שום דבר חדש לא גילה לנו כבוד המבקר. שנים מדברים על כך שיש בחברה עודף של 1,500-2,000 עובדים, שנמצאים ברובם במטות ובמשרדים. שנים מדברים על הבזבוזים, העיוותים ועל ההכרח לבצע רפורמה. בינתיים, בשטח, המחסור בעובדים הולך ומחריף. הגיל הממוצע הולך ועולה וכבר חצה את ה-50. תעריף החשמל אינו מכסה את ההוצאות והגירעון ממומן בחובות שכבר חצו את ה-70 מיליארד שקל. כדי לממן את החוב מקצצים בתחזוקת הקווים ובשירות לצרכנים. הבעיה היא שאף פוליטיקאי אינו מוכן לגלות מנהיגות ולסגור סוף-סוף את הסכם הרפורמה. הבעיה היא שהממשלה לא מחליטה מה היא באמת רוצה לעשות עם המונופול הזה, שבסך הכול סיפק לנו עד היום חשמל זול ואמין. הבעיה היא שהדבר היחיד שהמדינה מצליחה לעשות עד הסוף זה להסית נגד העובדים.

4. לפני כחודשיים חשפנו פה עד כמה הפכו תחנות הכוח הפרטיות לייצור חשמל בישראל למדפסת מזומנים משומנת כחלק מסדרת החינוך של הרגולטורים במשק החשמל. המספרים שהסתתרו בתשקיף של חברת איי.סי.פאואר שבשליטת עידן עופר חשפו לראשונה את הנתונים של תחנת כוח פרטית יחסית קטנה, OPC במישור רותם, המופעלת בגז טבעי, תחנה בעלת הספק של 440 מגה-ואט שהחלה לפעול ביולי 2013.

ובכן, בתוך שנה ורבע מתחילת ההפעלה של התחנה הרוויחה OPC כ-88 מיליון דולר ובסך הכול מתחילת הפעילות הרוויחה תחנת הכוח הפרטית כ-95 מיליון דולר, כ-370 מיליון שקל, והקצב השנתי עומד על רווח של כ-70-80 מיליון דולר. כלומר, נכון להיום, אם מביאים בחשבון גם את תוצאות הרבעון השני שעדיין לא דווחו, מדובר על רווח של חצי מיליארד שקל בתוך שנתיים. סך ההשקעה בבניית תחנת הכוח של החברה עמד על כ-550 מיליון דולר. מקצתו, כמקובל במימון פרויקטים כאלה, בהון עצמי, קרוב ל-400 מיליון שקל. OPC קיבלה מימון בסכום של כ-1.55 מיליארד שקל מקונסורציום הכולל את בנק לאומי, בהשתתפות כלל, עמיתים, הפניקס והראל.

כל המספרים הללו ממחישים עד כמה התשואה בפרויקט הזה גבוהה מאוד והחזר ההשקעה יהיה מהיר מאוד. המספרים יוצאי הדופן הללו הם באדיבות ממשלת ישראל, או נכון יותר, באדיבות רשות החשמל שהציבה עצמה בראש סדרת החינוך שתוריד את חברת החשמל על ברכיה. ביד אחת היא מגלחת הכנסות מחברה בבעלותה בלי שהיא שולטת בהוצאותיה, וביד שנייה היא מעשירה יזמים פרטיים. בעוד כמה שנים, כשהמספרים של תחנות הכוח הפרטיות ייחשפו במלואם (אגב, למה החברות נהנות מחסינות בפרסום דוחות?), כל החכמים ששמענו השבוע יתהפכו על המתחרים של חברת החשמל ויגדירו את מה שקרה "שוד החשמל הגדול".

מה אנחנו יודעים על היועצים של רשות החשמל?

רשות החשמל היא דוגמה ומופת להתנהלות ציבורית, כך לפחות סבורה התנועה לאיכות השלטון שבחרה להעניק ליו"ר הרשות, אורית פרקש-הכהן, את תואר אבירת איכות השלטון. מדובר במגדלור שקיפות שזרקורו מכוון לחברת החשמל ולוועד שלה, אבל בכל הקשור למה שמתרחש ברשות עצמה קרני האור אינן חודרות את קירות הבטון האטומים.

כמה עובדים יש ברשות החשמל? מהו תקציבה? השכר הממוצע בה? כל אלה אינם רשומים בשום אתר רשמי של הרשות או של ממשלת ישראל. במאמץ רב איתרנו בדוחות המדינה את תקציב הרשות, המופיע תחת תקנה תקציבית שמספרה 5430. ובכן, התקציב ב-2014 הגיע ל-44 מיליון שקל, פי 3 (!) מהתקציב ב-2009. מתברר שמי שמטיפה להתייעלות בחברה שהיא אחראית עליה לא ממש עושה זאת בביתה.

אבל הנושא הכי מעניין ברשות החשמל הוא היועצים, האנשים שבהם נעזרת הרשות בהחלטותיה ומשפיעים על קביעת תעריף החשמל, על תנאי הרישיונות ליצרני חשמל וספקים, על ההטבות והגנות הינוקא שהמדינה מעניקה לשחקנים חדשים. אחרי כמה חודשים של פניות חוזרות ונשנות בחסות חוק חופש המידע, קיבלנו סוף-סוף את רשימת היועצים. מתברר שבתוך שנתיים הוציאה הרשות כ-8 מיליון שקל על יועצים בתחומים מגוונים (ראו טבלה).

רשות החשמל היא הרשות המפקחת על משק החשמל בישראל, שמגלגל בשנה כ-25 מיליארד שקל. היא קובעת את תעריפי החשמל ואת כללי המשחק לחברת החשמל ולשחקנים הפרטיים. בשנים האחרונות איבדה חברת החשמל נתח שוק גדול לטובת יצרני חשמל פרטיים ונתח נוסף קטן יותר לטובת יצרני חשמל סולארי. ענף ייצור החשמל הפרטי הוא תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף. 3 תחנות כוח פרטיות החלו לפעול בשנתיים האחרונות ובהקמת כל אחת מהן הושקעו בין חצי מיליארד למיליארד דולר. התחנות אינן פועלות בשוק חופשי אלא לפי כללים שקבעה רשות החשמל, שמכתיבים, למשל, כמה חשמל עליהן לשמור למערכת הארצית ומהו המחיר שתשלם להן חברת החשמל תמורת זמינות התחנות.

עכשיו מתברר שהאיש הדומיננטי בהסדרת ענף ייצור החשמל בישראל הוא איש עסקים פרטי בשם אבי טייטלמן. הוא נוכח בכל הישיבות המכריעות הפנימיות ברשות ובפגישות החשובות בין נציגי הרשות לנציגי המשרדים האחרים והיזמים הפרטיים. הוא לוחש על אוזנה של יו"ר הרשות ומתדרך עיתונאים. הוא המוציא והמביא ולדעת רבים גם המחליט. איש אינו מערער על הבנתו המקצועית, אך האם לא מגיע לציבור לדעת מיהו האיש? בתנועה לאיכות השלטון סבורים כנראה שאין זה מעניינו של הציבור. אנחנו דווקא סבורים שכן.

עסקיו הפרטיים של טייטלמן אינם ידועים. הוא אינו מתראיין ותמונתו אינה מופיעה בעיתונים. בדיונים חשובים בכנסת אפשר לראות אותו חומק במסדרונות, נזהר שלא להיכנס לפריים של הצלמים. בעבר מילא תפקידים בכירים במשרד התקשורת והייתה לו בשנים האחרונות פעילות עסקית בתחום התקשורת, ככל הנראה בשטחי הרשות הפלסטינית. לטייטלמן היו גם קשרים עסקיים עם מנכ"ל חברת החשמל לשעבר עמוס לסקר ועם שותפו, הממונה על התקציבים לשעבר, רמי בלניקוב. יועץ נוסף דומיננטי ברשות הוא אביב מוזס, וגם עליו איננו יודעים דבר. בשיחות סגורות ההתרשמות היא שיש בו עוינות רבה לחברת החשמל ולעובדיה, ולפעמים נראה שזה מעוות את מערך שיקוליו ואת מסקנותיו.

מי שחושב שכמה מיליונים של ייעוץ ברשות החשמל או שילוש התקציב בתוך שנים ספורות זה כסף קטן לעומת המיליארדים של חברת החשמל, טועה ומטעה. רשות החשמל היא דוגמה קטנה למגפה גדולה בסקטור הציבורי. רשויות ממשלתיות, חברות ממשלתיות ומשרדים ממשלתיים מפריטים בפועל את מערך קבלת ההחלטות ומעבירים אותו ל"יועצים" שאיש אינו יודע עליהם דבר, ובמקביל מגדילים את תקציביהם. אז מה בדיוק מחליטים אנשי הרשות עצמה? לא ברור.

הצעה למבקר המדינה: נסה לכמת את ההוצאה התקציבית על יועצים בסקטור הציבורי כולו ולא בגוף יחיד. אנחנו מהמרים על מיליארד שקל בשנה לפחות, והיד עוד נטויה. על חשבוננו כמובן.

 ערימת החובות של חברת החשמל

 חגיגת היועצים החיצוניים בבנק ישראל

 חשמל / איור: גיל ג'יבלי